ערוץ 14
הגרסה האיראנית
אולפן הטלוויזיה האיראנית שהופצץ עורר באולפנים אצלנו את השאלה המבודחת איזה ערוץ שלנו נמצא בסכנה לתגובה - 11, 12, 13, 14. רשמית זה 11, הערוץ הציבורי ה"ממלכתי". אבל מבחינת תפקוד וקשר עם השלטון, ערוץ 14 הכי קרוב. בערוץ הזה, וברשתות החברתיות של מעריציו, נרשמים גינויי נאצה חריפים לערוצים החמוצים, בייחוד 13, שלא ממהרים לחבק את המנהיג ושוקעים כהרגלם לספקנות משני סוגים עיקריים: האחד, הטלת ספק בהשגת יעדי המלחמה – חיסול המשטר, הגרעין, יכולת השיגור הבליסטית; השני, הטלת ספק במניעיו של המנהיג העליון בנימין נתניהו, שהפעם הוא ואין בלתו אחראי לאירוע.
השאלה הגדולה היא אם נתניהו וישראל פתחו במלחמת אין ברירה לאחר שבאמת הגענו לנקודת אל־חזור שמעבר לה יש לאיראן פצצה. או, חלילה, שלמניעי המלחמה השתרבבו שיקולים פסולים, פוליטיים ואישיים, שנועדו לכונן לנתניהו מורשת חדשה שתקהה את חרפת 7 באוקטובר ותסייע לו בשאר מאבקיו, שנעים בין ההפיכה המשטרית לחיסול משפטו. נדמה שמוקדם עדיין להשיב על השאלה הזו, אבל מותר לקבוע שהיא לא היתה נשאלת לגבי אף ראש ממשלה אחר לפניו. // משה גורלי
אופטימיות בבורסה
הבעיות לא נעלמו
טילים נופלים בתל אביב, המשק סגור, השמים סגורים, הרוגים ופצועים לרוב, בניינים נופלים במרכז הארץ - אבל שוק המניות בתל אביב עולה, יום אחר יום; טיל איראני פוגע בבית הזיקוק בחיפה, משבית אותו, אבל מניית בז"ן מקזזת 2% בלבד; השקל נחלש ביום הראשון למלחמה, אבל מאז רק מתחזק; אפילו שוק האג"ח מפגין עוצמה וכמעט כל המדדים בעלייה, למרות שכל יום של מלחמה מעמיק את הגירעון, יחייב גיוס חוב על ידי המדינה ויוביל לעלייה בתשואות. לאן שלא מסתכלים, המשקיעים שרויים בבועה של אופטימיות קוסמית, ושום טיל איראני לא מצליח לפוצץ אותה.
זה כנראה מה שחולף במוחם: האיום האיראני סוף סוף מטופל; ישראל שולטת בשמי טהראן, משמידה משגרי טילים ופוגעים בתוכנית הגרעין; גם בעזה מדברים על עסקה קרבה ובאה (אז מה אם היא קרבה ובאה כבר כל כך הרבה זמן); האיום מסוריה הוסר; גם מלבנון; אנחנו מדינה ללא אויבים, ושלום עם סעודיה וכל היתר כבר על האש. פרמיית הסיכון של ישראל בדרך לרדת, ומשקיעים זרים יישלחו פקודות קניה במיליארדי דולרים להשקעה כאן.
אבל מה אם לא? מה אם האיראנים ישרדו והאיום הגרעיני לא יסולק מהמפה המדינית והכלכלית? מה אם לא יהיה כאן שלום אזורי? מה אם משהו ישתבש וניתקע עם טילים איראניים מעל שמי ישראל במשך חודשים? ומשקיעים זרים יאבדו את הסבלנות וחברות תעופה לא יטוסו לכאן, ומחירי הטיסות ועוד מוצרים ימשיכו להאמיר? והריבית לא תרד? כרגע האופטימיות מדבקת, אבל כשמשהו ישתבש - ותמיד משהו משתבש - יהיו מי שישאלו את עצמם אם יכול להיות שהיינו אופטימיים מדי.
כי יכול להיות שהסתכלנו על שמי טהראן, אבל נשארנו עם אותה שרת תחבורה חסרת יכולות ומוטיבציה, שממליצה לישראלים שתקועים בחו"ל שיעשו חיים; וניאלץ להמשיך להתמודד עם לימור סון הר מלך, שמקדמת גם תחת טילים את הצעותיה ההזויות להשלמת ההפיכה המשטרית; וגם החרדים שמוכנים למות ולא להתגייס לא הלכו לשום מקום; וגם ראש הממשלה הוא אותו ראש ממשלה, שרץ לזירת נפילת בניין בבת ים כי הוא רוצה להיות היכן שישראלים נפגעים, אבל את הדרך לניר עוז עדיין לא מצא. // גולן פרידנפלד
לקראת ניצחון
זמן תיקון
מכת הפתיחה המוצלחת באיראן גרמה לאזרחים רבים להתרוממות רוח הגובלת באופוריה, מעין תחושה שהישג צבאי כביר כזה מסיר מעלינו את "חרפת 7 באוקטובר".
מעבר לכך שחרפת השבעה באוקטובר לא תוסר לפני שחרור החטופים ומיטוט חמאס, ומעבר לכך שמוקדם לקבוע את המשמעויות של התקיפה הנוכחית באיראן, אנחנו צריכים לזכור שהסרת החרפה לא תוכל להתמצות בניצחון צבאי, אלא בחשבון נפש פנימי, בהסרת הרכיבים שבתוכנו שהביאו לשבר הגדול הזה. ואם איראן אכן תפסיק להיות איום, יהיה עלינו לעצב את עצמנו מחדש ביום שאחרי, כי לאורך זמן ממושך מדי מי שעיצב אותנו היה פחדינו והפוליטיקה שלנו.
יש רגע מקראי שבו אלוהים אומר ליהושע "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם". הרגע הזה לא מתרחש אחרי המכות שהונחתו על המצרים, ולא אחרי ניצחונות צבאיים של עם ישראל, אלא ברגע שבו בני ישראל יכולים לחיות את חיי הדת השגרתיים שלהם ולמול את עצמם. הימנעות ממילה מסמלת את האופן שבו האויבים עיצבו אותנו במדבר וגרמו לנו לחיות בשלום עם חלקים שהיינו רוצים להסיר או לתקן. הרגע שבו החרפה מוסרת הוא הרגע שבו אנחנו מסוגלים לחזור לשגרה שאינה מעוצבת על ידי אויבינו, ויש לנו האומץ הדרוש להסתכל פנימה ולתקן. // שלמה טייטלבאום
השרים במלחמה
דבר לא השתנה
נראה שכל הדם במוחם של שרי הממשלה זרם השבוע אל מוקד התרוממות הרוח הלאומית, בעקבות הפתיחה המוצלחת של המבצע מול איראן. ההצלחה כה מסנוורת, עד שהם לא רואים דבר מחוסר התפקוד שלהם. העורף הופקר: התחבורה הציבורית מתפקדת בקושי, נתב"ג סגור, מדפים בסופר ריקים, מוסדות החינוך מבולבלים, עסקים שוב נתקלים בחוסר ודאות רגולטורי. ומה עושים השרים? מתמוגגים מהצלחתם של המפקדים והטייסים ואנשי המודיעין, שעד לא מזמן כינו אותם "סרבנים", "בוגדים" ו"קפלניסטים".
שרת התחבורה מירי רגב צייצה עד כה שישה ציוצים על המלחמה (כולל שיתוף ברכת יום ההולדת של נתניהו לטראמפ), ורק אחד מהם עסק בתחבורה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ממשיך לקדם פוליטיזציה בדוברות המשרד ולשגות בדלוזיה שהוא שר הביטחון. "תקפנו למעלה מ־800 רכיבים ברחבי איראן ומטוסינו עושים בשמי טהרן כבתוך שלהם", ציטט יועצו בקבוצת הווטסאפ של הדוברות. אף מילה כמעט על גירעון שגדל, תקציב לשיקום עסקים קטנים או לעורף הכלכלי שהוזנח. גם השרה להגנת הסביבה עידית סילמן ושר הכלכלה ניר ברקת השקיעו את מרבית זמנם התקשורתי בלחימה – לא בהשלכותיה על התחומים שבאחריותם. שר השיכון החדש בכלל תקוע בחו"ל. אולי שם יש ממ"ד.
עוד הרבה לפני המלחמה הם העדיפו להתעסק בחוקי נאמנות, בפילוג העם ובטיסות לחו"ל במקום בניסיון לשפר את חיינו כאן. ההתנהלות שלהם במלחמה מלמדת שהיא לא שינתה דבר. // שקד גרין ערבה
המילה נטענת במשמעויות חדשות־ישנות
המלחמה נגד איראן החזירה את המקלט לאופנה. זה לא שלא ידענו ירי טילים, אבל הישראלים העדיפו את הממ"ד הפרטי אם היה, ואם לא הסתפקו — בחדר המדרגות. ההליכה הרגישה יותר כטקס מאשר צורך ממשי. אפילו עם טילים מחמאס, חיזבאללה והח'ותים, הרגשנו שיהיה בסדר. אבל עם האיראנים אי אפשר להסתפק ביהיה בסדר, ורובנו צריכים כעת לרדת למקלטים ולשהות בהם זמן ארוך.
"מקלט" מהדהדת בעצמה שהייה ממושכת מאוד. המקלטים הראשונים היו ערי מקלט, שאליהן נמלטו מי שהוגדרו רוצחים בשוגג – הרגו לא מתוך כוונה. לא לחינם אהוד בנאי השתמש בדימוי עיר המקלט כשתיאר את תחושת הרדיפה של עצמו. רק בערים הללו יכלו הרוצחים בשוגג לקבל הגנה מפני נקמה – מפני המוות שרדף אותם. בימינו, בעיתות שלום, חשבנו על המקלט כמגן על החלשים ביותר. מקלט לנשים מוכות, למשל, או לחתולי רחוב עזובים להבדיל. אלה שזה המקום האחרון עבורם, וגם אז התקווה היא שהמקלט יהיה זמני בלבד.
את כל האלמנטים האלה מגלם המקלט הישראלי בשבוע האחרון. זה אכן המקום שבו נזכה להגנה מפני מוות. במתחמי ענק כמו הרכבת הקלה ממש קמות ערי מקלט. המקלט הוא המקום שבו כולם מתקבלים בלי שאלת מוצא, עמדה פוליטית, גיל או מצב משפחתי. אולי אפילו תחושת הביטחון והביחדנס הם מקלט כפול ומכופל לאימה מפני הלא ידוע. אבל בסוף לא צריך לעשות מזה אידאל. המקלט במשך ההיסטוריה הוא תמיד פתרון זמני. הוא אף פעם לא הבית. הוא הכורח, לא הרצון. נקווה שגם ממנו נצא. // דור סער־מן
