מה קרה לביתך?
"אני גרה בבית שלי שבמרכז תל אביב כבר 27 שנה. ביום הרביעי של המלחמה מול איראן הוא נפגע מטיל שנפל לפנות בוקר. הייתי במקלט ציבורי עם הבנים שלי ועפנו מההדף. משם יצאנו החוצה לאפוקליפסה: כל חלונות הבית עפו, הרבה רכוש נהרס והקיר באמצע הסלון קרס. למזלי, הבית מוגדר 'ירוק', כלומר אחרי שיפוץ הוא יהיה ראוי למגורים. לא צריכים להרוס את הבניין. ייקח לפחות חודש לשפץ אותו".
מתי ישנת לראשונה אחרי האירוע?
"מהחפ"ק של העירייה הגיעו למקום בתוך שעה ופינו אותנו למלון. מצאתי את עצמי במיטה זוגית עם הבן הגדול. רק שבוע קודם ישנו יחד במלון בחופשה בתאילנד. הילד הקטן הלך לאבא שלו, והבת ישנה אצל בן הזוג שלה. הייתי מלאת אדרנלין, ולא נרדמתי עד לפנות בוקר, 24 שעות אחרי האירוע. אחרי כמה ימים עברתי לחדר משלי והבנים ישנים בקומה למטה עם הכלבה שלנו. הבת מגיעה לסירוגין".
מה היתה שגרת השינה שלך לפני המלחמה?
"שינה טובה היא צורך קיומי בשבילי, אחרת אני לא מתפקדת למחרת ולא נעימה לסביבה. מגיל 12 אני סובלת ממיגרנות, ואחד הטריגרים שלהן הוא חוסר שינה. בדרך כלל אני הולכת לישון בין חצות לאחת לפנות בוקר וקמה בסביבות שש כדי לעשות ספורט - אני אוהבת לרוץ בחוף. עד לפני כמה חודשים גם הייתי זקוקה לשנ"צ. היה לי דוכן תכשיטים בקניון עזריאלי, וב־15:00 היתה מחליפה אותי עובדת כדי שאוכל לישון חצי שעה־שעה. אבל אני כבר לא זקוקה לזה. אולי זה עניין של גיל".
איך חוויית השינה במלון?
"בהתחלה חשבתי שיהיה לי קשה לישון במקום זר, ולכי תדעי מתי נוכל לחזור הביתה. אבל אני ישנה מצוין. השינה בשבילי היא לא המקום, היא התנאים – אני צריכה מיטה וכרית ושיהיה נקי, לא משנה איפה. מתברר שאין לי סנטימנטים מיוחדים למיטה שלי. אני לא חושבת שאני מדחיקה את מה שקרה, אני פשוט זקוקה לשינה יותר מכל דבר אחר. מה ייתן לי לחשוב כל הזמן על הנזק וכמה ומתי יפצו אותי?".
אין טראומה מהפיצוץ?
"יש, אבל אני משתדלת לחשוב על דברים חיוביים לפני השינה, להפוך את הלימון ללימונדה. אני מפנטזת על חידושים שאעשה לבית ועל העתיד שלי ושל הילדים. גם כשהמציאות שבורה מסביב, אפשר עדיין לחלום. אני אדם שמח מטבעי, החברים קוראים לי שרון 'וייבים'. גם הדברים במלון מתנהלים טוב בסך הכל, מה שנותן לנו תחושת ביטחון. הדבר שהכי עוזר הוא קהילת המפונים שבמלון. יצרנו סוג של קומונה וכל ערב אנחנו יושבים בטרסה, מדברים, שותים, בוכים וצוחקים. זה ממש כמו טיפול קבוצתי, מפלט לכל מי שחוו את אותן החוויות. שכנים שגרתי לידם שנים ובקושי אמרנו שלום, פתאום הם האנשים הכי קרובים אליי, הכי מבינים אותי".
קיבלת גם טיפול מסודר?
"העירייה סידרה טיפולים למי שרוצה, אבל חוץ מהלילה הראשון שפגשתי פסיכולוגית עם הבן שלי, אני לא מרגישה צורך".
היו תקופות אחרות שהקשו עלייך את השינה?
"לפני שנה וחצי, בדיוק כשהתחילה המלחמה בעזה, נפרדתי מבעלי אחרי 30 שנות נישואים ועזבתי את הבית. בהתחלה הלכתי לגור בבית של חברה שהיתה בחו"ל. הייתי הולכת לישון בוכה וקמה באמצע הלילה עם דמעות, אבל גם גיליתי שיותר נוח לישון לבד".
מתי חזרת למיטה שלך?
"אחרי כמה חודשים, כשבעלי עזב את הדירה. ביום הראשון לא הייתי מסוגלת לישון בחדר השינה, אז ישנתי בסלון. הייתי זקוקה לרענון, להרגיש את הניקיון שלי ואת הריח שלי, אז שיניתי קצת את תפאורת החדר לפני שהייתי מסוגלת לחזור".
חלומות?
"אני חולמת הרבה. במשפחה קוראים לי 'מכשפה טובה', כי יש לי אינטואיציות, אני חולמת דברים שאחר כך קורים במציאות. לפני כמה חודשים חלמתי על מלחמה, לא כמו מה שהיה עד אז, אלא מלא עשן ומטוסים בשמים מעל הבית, והחצר שלי מלאה בזכוכיות".
הרגלים לפני השינה?
"לפעמים אני מעשנת ג'וינט, קצת גוללת בטלפון, קוראת ספר או נרדמת עם תוכנית בטלוויזיה. חוץ מזה אני תמיד שותה מים לפני השינה ואני גם אוהבת לאכול משהו מתוק, כמו קוביית שוקולד. כיוון שיש לי פוביה מג'וקים, תמיד הייתי משאירה את הטלוויזיה דלוקה, בשביל האור, שלא יעלה עליי ג'וק בלי שאראה. אבל היום אני כבר מסוגלת להירדם בחושך מוחלט".
מה יש לך ליד המיטה כאן?
"ספר על המוסד, שמצאתי במלון ועוד לא התחלתי לקרוא. תמיד יש לי יומן שבו אני כותבת מחשבות וחלומות, שלא אשכח. כרגע זה יומן של גוף שנקרא 'ניצחתי ואנצח', שיטת מודעות עצמית שפיתח יצחק ישראל שמרון. בבית יש לי כמה ספרים שלו ליד המיטה שעזרו לי בשנתיים הלא פשוטות שעברו עליי. ותמיד יש ליד המיטה גם מים, טלפון ושוקולד".
