החטופים
תזכורת באדיבות חמאס
אות החיים ששלח השבוע חמאס מאלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה נועד להחזיר את תשומת הלב הישראלית לחטופים ולמשא ומתן לשחרורם, הסבירו השבוע הפרשנים. ההערכה הזו היא לא פחות משומטת לסתות. חמאס, תמצית הרוע האנושי, הוא זה שמנסה להזכיר לבנימין נתניהו וממשלתו שיש חטופים בעזה. מנוולי חמאס לא מונעים מחמלה אנושית, יש להם מטרות אחרות לגמרי, ועדיין הם אלה שמתאמצים לשנות את סדר היום הישראלי. כי גם הם יודעים שנתניהו ושריו קמים כמו הבוקר לעמל יומם עם שתי משימות עיקריות: לשפוך רפש, לטנף, למרר את חייהם ולפטר את ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה; ולשמור על שלמות הקואליציה באמצעות אישור תקציב ביזה שפוגע בישראלים המשרתים ומיטיב עם היהודים המשתמטים. בזה מושקעת על מלא ממשלת ישראל. את החטופים היא לא סופרת, כבר כמעט שנה וחצי. // משה גורלי
אישור התקציב
יש עוד סכנה בדרך
בתוך התקציב הגרוע שאושר השבוע — תקציב שחותר תחת יסודות החברה בחלוקת העומסים שלו, מבוסס על ניצול של אוכלוסיות שלמות, מחמיץ הזדמנויות לרפורמות היסטוריות ואפילו הקיצוצים בו אינם חכמים — מסתתרת נקודת אור קטנטנה, וגם היא שברירית: התקציב שומר על תקרת גירעון סבירה. זהו.
המסגרת הפיסקלית החשובה הזאת לא מגיעה מהממשלה, אלא מהתפיסה המקצועית של הפקידות במשרד האוצר, של אנשי אגף התקציבים והכלכלן הראשי. אלא שגם את השמרנות החשובה הזאת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עלול להשמיד כעת, כשהוא מבקש להחליף את ראש אגף התקציבים. מינוי לא מקצועי לתפקיד, או מינוי של אדם שבא לשרת את הממשלה ולא את קופת המדינה והציבור, יהיה מכה קשה מאוד לאתוס שעיצב את כלכלת ישראל בארבעת העשורים האחרונים, אשר חותר להקטנת הגירעון ויחס החוב־תוצר. בין כל המוסדות שהממשלה הזאת מבקשת להחריב, פגיעה בהשקפת הריסון הכלכלי עלולה לעלות לנו הרבה מאוד. // שלמה טייטלבאום
גולדקנופף
נגמרו הסרבנים
הריקוד סביב יצחק גולדקנופף לצלילי הלהיט "נמות ולא נתגייס" עורר בצדק סערה ציבורית רחבה. לכאורה לא היה בו חדש, עמדת המפלגות החרדיות לגבי גיוס תלמידי ישיבות ידועה, וכבר נתקלנו לא פעם בצעירים חרדים שמקבלים עם השיר הזה את פני החתן והכלה.
ובכל זאת, בעת הזו, זה היה ריקוד אחד יותר מדי. אצבע בעין של מאות אלפי חיילים סדירים ומשרתי מילואים שנלחמו במשך יותר מ־200 ימים בעזה ובלבנון, איבדו רבים מחבריהם, מתמודדים עדיין עם פציעות או עם הצורך לשקם עסקים ומשפחה, ועוד רגע עשויים להיקרא שוב למילואים כי הממשלה שגולדקנופף חבר בה בחרה לחזור להילחם בשמם.
ההשלכה המיידית של מופע הניכור הזה היא הוצאה מהלקסיקון של המילה "סרבנות" — המילה האהובה על הממשלה ושלוחיה כל אימת שהם מבקשים לתקוף את הציבור שנאבק בהפיכה המשטרית. סרבן הוא כינוי הגנאי שמודבק אוטומטית לכל מי שמאיים לא להתייצב לשירות מילואים, גם אם זה מפני שהממשלה פועלת באופן נחוש ועקבי לרסק את כל ערכיו, אמונותיו והתשתית הדמוקרטית שעליה בנויה מדינתו.
אחרי הריקוד של גולדקנופף צריך למצוא שם אחר לאנשי מילואים שכבר שירתו חודשים רבים ואינם ממהרים לחזור להילחם בשם ממשלה שמפקירה את חטופיה ושולחת אותם לקרב כי הבטיחה לשותפות לקואליציה. אפשר פשוט לקרוא להם "לוחמי עצמאות", כאלה שנמאס להם שגולדקנופף וחבריו רוקדים על גבם, עושקים את תקציבם ופוגעים בכל עיקרון ליברלי שנמצא בציפור נפשם. // גלית חמי
שכר המינימום
ש"ס, תני גז
שכר המינימום עודכן השבוע, בהוראת שר העבודה, איש ש"ס יואב בן צור. זו השנה השלישית שבן צור מעדכן את השכר, וש"ס מתגאה בכך מאוד — בן צור בירך את אריה דרעי, דרעי בירך את בן צור, חגיגות. הגאווה מוצדקת, בייחוד אחרי שהתוכנית הכלכלית של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כללה הקפאה של שכר המינימום. אבל ש"ס יכולה לעשות יותר.
לפי החוק, שכר המינימום צריך להיות 47.5% מהשכר הממוצע. בעשור הקודם, במסגרת עסקת חבילה במשק, הוא עלה ל־54%, ולא קרה שום אסון. האבטלה בישראל נשארה אפסית, מעסיקים לא קרסו. אבל אז הוא הוקפא ונשחק והוצמד חזרה למתחייב בחוק. אם שכר המינימום באמת חשוב לש"ס, היא צריכה לדרוש, בהזדמנות הקואליציונית הבאה, להתחיל לעדכן את הנוסחה. אפשר לסכם, למשל, על 1% בכל שנה, עד שהוא יגיע ל־55% מהשכר הממוצע (ובתנאי ששיעור האבטלה השנתי לא יהיה גדול מ־4%). לש"ס זה לא יעלה כלום. למצביעים שלה ולשאר הציבור זה יכול לתת הרבה מאוד. גם לכלכלה כולה. וזה כבר באמת יצדיק ברכות וחגיגות. // שחר אילן
מי באמת כופר, ובמה בדיוק?
שר השיכון יצחק גולדקנופף תועד רוקד לצלילי השיר "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", שבגרסתו המעודכנת גויס למאבק למען המשך ההשתמטות החרדית משירות צבאי, עם תוספות "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים" ו"נמות ולא נתגייס". אחר כך באו ניסיונות התנצלות והסברים כאלה ואחרים, אבל הם לא ריככו את הסערה, את הזעם של המשרתים בצבא ואת הסתירה העמוקה שנעוצה בכך ששר במדינה, שעיקר פעילותו היא לדאוג שהמדינה תממן את הציבור שלו, מתייחס למדינה ולממשלה שבה הוא חבר כ"שלטון הכופרים".
המילה כופר משמשת מאמינים ודתיים כדי לתאר את מי שאינו מאמין באל או מסרב לקבל על עצמו את עיקריה וחוקיה של דת. הנצרות הרבתה לעסוק בכופרים, היא עשתה מזה קריירה, בגדול, וגם המוסלמים לא חוסכים בנושא. היהודים היו פחות שקועים בעניין, אף שבכל חג פסח אנחנו חוזרים אל הכופר הידוע מכולם, הבן הרשע בהגדה. זה נכון שמדינת ישראל קמה מתוך כפירה — כפירה ברעיון שהיהודים צריכים לחכות למשיח כדי שתהיה להם מדינה משלהם — אבל גם מאמינים וגם לא מאמינים חברו להקמתה ולביסוסה.
רק מיעוט קיצוני בחברה החרדית נשאר עם התפיסה שהמדינה היא כפירה (ועם מימון מהמדינה הזאת, כמובן). אלא שעם השנים התברר שיש כאן כפירה אחרת: שגולדקנופף והציבור שלו כופרים בעיקרי הישראליות. הם מוציאים את עצמם מן הכלל, הם לא מאמינים במהות החיים בחברה, הם מסרבים לקבל על עצמם את החוקים. לשמחתם, השלטון הנוכחי בישראל אכן כופר, אבל לא באופן שבו הם מתכוונים אליו: גם הוא כופר בחוק, במהות של חברה, בתפקידו ובשליחותו. רק ה"כופרים" האמיתיים, החילונים, ממשיכים להתגייס ולשלם מסים ולהחזיק את המדינה הזאת בעצמם. // דור סער־מן
