נתניהו
מלחמת שלום המנהיג
השבוע זכו החטופים לתזכורת כפולה למעמדם הנמוך בתחתית שרשרת העדיפויות של הממשלה: גם בהודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונתו לפטר את ראש השב"כ רונן בר, ממובילי המאבק לשחרורם, וגם בחידוש הלחימה בעזה, שלא רק מרחיקה אותם מהשחרור המיוחל, אלא גם מגבירה את הסכנה לחייהם.
נתניהו מסר את ההודעה על פיטורי בר בשלב שבו כבר ידע שיחדש את המלחמה. זה מהלך מתמיה כי ברור שחידושה איננו אפשרי ללא ראש השב"כ. ההסבר הוא פוליטיקה - נתניהו רוצה להחזיק באוויר את שני הכדורים כדי ללכד את הבייס, להשיב את איתמר בן גביר לממשלה, לחזק את התמיכה בתקציב, ועל הדרך גם לקבל דחיות במשפטים נגדו.
זוהי מלחמת שלום נתניהו, מלחמת שרידות הממשלה. והחיילים והחטופים שייפגעו ממנה הם המחיר שלה. כבר כשנכנסנו למלחמה נשמעה ההערכה ששני יעדיה - מיטוט החמאס ושחרור החטופים – עלולים להתנגש ולסתור זה את זה. ועכשיו ההתנגשות הזו קרובה מתמיד, כשמעל מרחפת הסכנה ששניהם לא יושגו. הדרך היחידה להשגת שני היעדים היא מדורגת: קודם שחרור החטופים בעסקה, ובהמשך, בהזדמנות המתאימה, מיטוט החמאס. הטרגדיה הגדולה היא שהמסלול הזה חסום פוליטית. // משה גורלי
האקזיט של Wiz
עוקף קרנות מקומיות
Wiz נמכרה לגוגל ב־32 מיליארד דולר ועוד 1.5 מיליארד דולר בבונוס מיוחד לעובדים. בסיפור הזה ישנם כל המרכיבים הנוצצים של אומת ההייטק, האתוס הישראלי והגניוס היהודי. רק דבר אחד נעדר ממנו — תעשיית ההון סיכון הישראלית. חוץ מהמייסדים, כל בעלי המניות בחברת הסייבר הם זרים. העסקה הזאת, וגם סיפורים פנומנליים של המראה מהירה בחברות כגון EON, שנחשבת "וויז הבאה", או חברת הדיפנס־טק KELA שנחשפה השבוע, מגלים אמת לא נעימה: החברות המוצלחות באמת, אלה שמחוזרות על ידי מיטב המשקיעים, נותנות את כל הסחורה לקרנות הענק האמריקאיות ומשאירות את הישראליות בחוץ. בזמן שבקרנות המקומיות מספרים סיפורים על היכרות אינטימית עם האקוסיסטם, ערך מוסף וליווי צמוד, הקרנות האמריקאיות פשוט שופכות כסף. וזה עובד.
הנתונים העדכניים מגלים שכבר היום קשה יותר לקרנות הישראליות לגייס הון, בעוד נוכחות הקרנות הזרות הגדולות בישראל מתרחבת. מספר לא קטן של קרנות זרות נוספות רק ממתינות לסיום המלחמה כדי להסתער על הסטארט־אפים שמתבשלים פה. הדרוויניזם בתופעה הזאת ברור, ובכל זאת מעלה תהיות לגבי עתידה והצדקת קיומה של תעשיית ההון סיכון המקומית. עשרות קרנות ומאות שותפים שנהנים מתנאים מפנקים ואגו מנופח קיבלו השבוע אות לכך שהגיע הזמן לחשוב מחדש. // סופי שולמן
דיוני התקציב
סוערים מסיבות שגויות
באופן מסורתי הישורת האחרונה של אישור תקציב המדינה היא טכנית. כולם יודעים שהתקציב יעבור, ונשאר רק לסגור דברים אחרונים. בשלב הזה לדיונים בוועדת הכספים מגיעים נציגים זוטרים יותר של משרד האוצר, ואפילו משה גפני, היו"ר הנצחי, מרשה לעצמו להשתמש בממלאי מקום. אבל השנה, באופן חריג, גם הימים האחרונים שלפני אישור התקציב בהולים וסוערים — לא חלילה בגלל ויכוחים מהותיים על פרטים ברפורמות במשק, כי אין כאלה בתקציב הנוכחי. גם לא בגלל דיונים על התאמת תקציב 2025 להיחלצות מהמלחמה, כי את מי זה מעניין. העיקר שהיא תמשיך להתנהל.
הבהילות היא מסיבה אחרת לגמרי: חלק עיקרי משעות הדיון בוועדת הכספים הוקדש כדי לוודא שכספים קואליציוניים יוכנסו בדיוק לסעיף התקציב המקורי, שחס ושלום לא יהיה צורך להסיט אותם באמצע השנה. שנהיה בטוחים שהכספים הלא נחוצים למטרות עמומות ובלתי מוגדרות כמו "זהות יהודית" או "שקיפות במערכת החינוך" לא יעוכבו בהמשך אפילו לרגע.
הדחיפות והחריצות שהממשלה מגלה כדי להבטיח שהכספים המגזריים יזרמו בקלות ובשפע היא תמונת מראה עצובה לגרירת הרגליים שלה בסוגיות היסוד של מדינת ישראל: גיוס ותעסוקת חרדים, יוקר המחיה וכמובן שחרור החטופים. קודם שאבי מעוז יהיה מאושר, אחר כך כל השאר. // שלמה טייטלבאום
הקיצוץ הרוחבי
חלילה לגעת בחרדים
ממשלת ישראל אישרה השבוע קיצוץ רוחבי בגובה 3 מיליארד שקל כדי לעמוד ביעד התקציב ל־2025 (כ־5% מהתמ"ג), וכמו תמיד היא מציגה את ההחלטה כ"בלית ברירה", כי ברור לה שמשקי הבית יבלעו גם את הצפרדע הזו בהכנעה. הרי במדינה המטורללת שלנו הכל כבר מותר ופרוץ, אז כמה מיליארדים לפה או לשם לא יעוררו שום הד. ובכל זאת חשוב לעצור ולהדגיש שהצידוק לקיצוץ הזה הוא חרטוט: הממשלה יכלה לקצץ בכספים הקואליציוניים החזיריים ולהגדיל את מקורות ההכנסה שלה, אך במקום זה היא העדיפה לעודד עבריינות — אפילו לתמרץ אותה כלכלית.
16 מהלכי חקיקה להגדלת הכנסות המדינה אושרו בממשלה, אך נבלמו בידי יו"ר ועדת הכספים משה גפני (יהדות התורה). מה היה כל כך שנוי במחלוקת? אלו מהלכים למיגור ההון השחור, ובהם הטלת חובת דיווח על הכנסות משכירות, הורדת הרף לדיווח מע"מ מפורט והחלת חוק המזומן על גמ"חים. כלומר לממשלה אין שום בעיה להגביר את הנטל על הציבור העובד, אבל תיקון עיוותים ומיגור פשיעה בחברה החרדית? זו כבר סיבה לח"כים החרדים לצאת למלחמת חורמה כאילו הם מגינים על ביטחון המולדת. הכי קל לחתוך עוד בבשר של תקציבי הבריאות, החינוך והרווחה של הציבור הכללי. הוא ממילא קורס מיוקר המחיה והמלחמה, מה זו עוד מכה בשבילו? // אדריאן פילוט
עצם ההתייחסות להדחת ראש השב"כ כ"פיטורים" מעידה על עומק הבעיה
ההודעה של ראש הממשלה על כוונתו לפטר את ראש השב"כ חוללה סערה, והמשמעויות שלה נוגעות בהרבה מאוד עניינים ומישורים. אבל גם בהיבט הלשוני יש כאן אירוע: ההודעה הרשמית אומנם דיברה על "סיום תפקיד", אבל כל שיחות הרקע וכלי התקשורת והשיח הציבורי דיברו בעיקר על פיטורים. לא הדחה (כמו במקרה של היועצת המשפטית לממשלה), פשוט פיטורים, כאילו היה עובד מן השורה בסתם עוד חברה. אנחנו מכירים פיטורים במגזר הציבורי, גלי פיטורים בהייטק, שימוע לפני פיטורים — זה מונח שגור בשוק העבודה ובעיתונות הכלכלית, אבל מה לו ולביטחון המדינה ולאחד התפקידים הכי רגישים שיש?
ראש השב"כ זו לא עוד משרה, כזו שממנה מפטרים אותך, אתה מקבל פיצויים ודמי אבטלה, ואז מתחיל לחפש את הג'וב הבא. אולי כשבסביבת נתניהו מדברים על פיטוריו, זו פשוט עוד דרך להקטין אותו, לזלזל בו, להצדיק את כל העניין כאיזו התייעלות ושיפור. על הדרך זה גם מקטין את המהלך חסר התקדים של הדחת ראש שירות הביטחון, כולה מפטרים אותו, לא רציני. וזו אחת הבעיות במהלך הזה, הזלזול בכל אחריות, מוסד ציבורי, ענייניות והתנהלות ראויה. הכל אישי, הכל קטנוני, הכל קרקס. ובקיצור, גם בלי קשר למהלך עצמו המילה "פיטורים" מגלמת את הסכנה. כמו עם נשיא ארצות הברית שבנה את הקריירה שלו על קרקס טלוויזיוני שבו צעק על אנשים "אתם מפוטרים!", כך גם אנחנו מוצאים את עצמנו ביציעים צופים בראש הממשלה מסמן עוד ועוד שומרי סף וזורק אותם אל הזירה. // דור סער־מן
