את הספר היחיד והמיוחד "על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמאגו קראתי לפני זמן רב. רישומה העמוק של יצירה אלמותית זו ליווה אותי במשך השנים. לאחרונה, בתוך השבר הגדול הפוקד את חיינו בארץ הזאת, התעורר בי דחף בלתי מוסבר לחזור לקרוא בה שוב, לדקדק בפרטיה, להתעמק במשמעויותיה, ובעיקר — לדלות ממנה תובנה עמוקה יותר על משמעות החיים, על משברי החיים, על מורכבותה של החברה האנושית ואנושיותו של האדם, ואולי למצות ממנה גם קצת תקווה.
על עיר גדולה, שאין לה שם, מקום וזמן, נופלת חשכה גדולה, כאשר כל תושביה לוקים בעיוורון משונה, שאין לו מאפיינים רפואיים מוכרים — הם רואים רק לבן. זהו עיוורון שאיננו פרי אירוע חיצוני, אלא בא מתוך הווייתם הפנימית של בני האדם שאיבדו את היכולת לראות את המציאות החיצונית שסביבם — ואת היכולת להתבונן פנימה במציאות שבתוכם. עמה נלקחה מהם גם יכולת ההבחנה בין טוב לרע, בין יופי לכיעור.
העיוורון מכה בכל תושבי העיר מקטון ועד גדול, אזרחים מן השורה ואנשי שררה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, נשים וגברים. בית המחסה שבו הם חוסים הוא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית. נמצא כאן את הרופא, רואה החשבון, המתמחה ברוקחות, נהג המונית, נערת הליווי, הגנב, בריוני הכוח והפשע והחיילים, עושי דברו של השלטון. נמצא את אשת הרופא, אשה רגילה מן היישוב אבל גיבורה גדולה, ואת כלב הדמעות, שהוא אנושי יותר מכל בן אנוש. כמו לעיר, גם לאף אחד מתושביה אין שם, אבל לכל אחד תווית זיהוי כאבטיפוס בחברה. העיר ותושביה שאין להם שם הם תבנית נוף האנושות כולה.
עם העיוורון נהרסות כל מערכות השלטון והחיים, ונורמות ההתנהגות ששומרות על הסדר החברתי מתמוטטות. האדם חוזר למצבו הראשוני בעולם, בתוך ריק. בבית המחסה נחשפות כל התופעות הנלוות ליחסים בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון, כשהמשבר הנורא מקצין את התנהגותם של אבות הטיפוסים ואת מערכות היחסים ביניהם. דרך הפתולוגיה הקשה נלמד שיעור באנטומיה חברתית. על רקע האנרכיה שנוצרה והרעב הכבד מתרחשים כאן הרג, אכזריות ודיכוי, אונס, ביזה, והפרה מוחלטת של אחריות השלטון לגורל אזרחיו. ברחובות מהלך המוות, וחיות אוכלות פגרי אדם. יש אובדן מוחלט של צלם אנוש ושל כל ערך לחיי אדם. ועם שיברון החיים בא גם שיברון האמונה; גם היא לוקה בעיוורון — בכנסייה ניצבים דיוקנאות הקדושים כשעיניהם מכוסות בפיסות בד. "האלוהים אינו ראוי לראות", כדברי הגיבורה. רוח של סוף העולם מרחפת על הכל.
ולמרות כל אלה, גם בתוך גיהינום התופת הזה, במיקרוקוסמוס המפלצתי הנפרש לפנינו, עולה ומבצבצת אנושיותו של האדם, שלא נמוגה. אנושיות שיש בה גילויי אחווה, תבונה ואצילות נפש, אהבה, נחמה וחמלה, מסירות אין קץ לצד סליחה ומחילה. ויש בה נטילת אחריות, ייסורי מצפון והכאה על חטא. מתגלים בה יצר החיים ויצר ההישרדות, לצד תקווה לשיקום ולתקומה. יסודות האנושיות באדם קיימים גם לנוכח הרס כל המערכות החיצוניות וכללי ההתנהגות המוסדרים שאבדו ואינם.
אנחנו לוקים בעיוורון ומביאים בעיוורוננו להרס וחורבן בממדים שלא ידענו כמותם. עיוורוננו מביא עלינו מנהיגות הלוקה בעצמה בעיוורון ומדרדרת אותנו אל פי תהום
בעיר שתושביה לקו כולם בעיוורון נותרה אשה אחת בלבד, אשת הרופא, שלא איבדה את מאור עיניה. היא היחידה הרואה את המציאות הפיזית שסביבה, וחשוב מכך — היא גם היחידה המתבוננת פנימה לעומק ההוויה האנושית. ביכולת ראייתה המורכבת, בהתבוננותה ובאנושיותה היא מתניעה את מנועי הפעילות האנושית סביבה. בתוך האסון המתרחש היא מנהיגה לא רק את עצמה ואת בעלה הרופא, אלא גם את כל הקבוצה שהתקבצה סביבה. שהרי האנושיות בנויה לא על היחיד כשהוא עומד לעצמו, אלא על פעילותה של הקהילה ועל מקומו של היחיד בתוכה. היא לא רק מסייעת להישרדותם של בני הקבוצה, אלא גם מגוננת על הזיק האנושי ביחסים ביניהם, וכך שומרת על צלם האדם וכבוד האדם. מבעד לעיניה הבוחנות כליות ולב אנחנו צופים בהתפרקות חברת בני האדם ובזוועה המתרחשת בחייהם ובמותם, אבל גם בייחודו של בן האנוש, בכוחות החיים ובתעצומות הנפש שלו, ואלה, יחד עם התבוננותה הפנימית של הפיקחת היחידה, מביאים את הגאולה ואת הבריאה מחדש.
חזרת האנושיות מביאה לסיום העיוורון הלבן ולחזרת מאור העיניים של תושבי העיר. אבל האם לקח העיוורון נלמד למשך זמן? האם לצד הראייה הפיזית שחזרה נרכשו גם האנושיות ויכולת ההתבוננות הפנימית במהות האדם ובהוויות החיים? או האם, כפי שאומרת אשת הרופא, "עיוורים, גם כשהם רואים הם לא רואים"? תהייה זו נותרה בלתי פתורה.
ולאחר כל אלה, האם כל זה רק משל? אכן, משל הגות ספרותי עמוק ורב־ממדי החובק את התופעה האנושית כולה, ועם זאת נוגע כל כך במציאות חיינו הממשית והקרובה. שהרי גם אנחנו מתקשים להבחין בין היכולת להביט לבין היכולת לראות, ובין היכולת לראות לבין היכולת להתבונן, כפי שמורה המוטו של הספר: "אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן". באותה מידה, אנו מתקשים להבחין בין היכולת לשמוע לבין היכולת להקשיב. אנחנו נוטים לבחון את המציאות בראייה פרגמטית שטוחה, שאינה יורדת למעמקי הוויות האדם והחיים. אנחנו לוקים בעיוורון ביחס למשמעות העמוקה של האנושיות, ומביאים בעיוורוננו להרס וחורבן בממדים שלא ידענו כמותם. עיוורוננו מביא עלינו מנהיגות הלוקה בעצמה בעיוורון ומדרדרת אותנו אל פי תהום. ואפשר שהתובנות העמוקות נרכשות דווקא בימי משבר ולא בעיתות שגרה, ודרכן מושג הפיקחון; פיקחון שיש בו מבט מורכב על החיים — לא רק תשובה לצרכים המיידיים, החיצוניים, אלא גם התבוננות פנימה אל נפש האדם, אל תהליכי החיים ומשמעות החיים של היחיד והקבוצה; התבוננות שיש בה אמונה באנושיות וברוח האדם שתגבר.
אני ליקטתי רסיסי תקווה מהמשל הספרותי הנאצל הזה, שחוט של נצח משוך עליו; מצאתי בו מקצת נחמה.
