נתניהו
לאתרג את השחיתות
קבל עם ועדה שלל ראש הממשלה בנימין נתניהו את האפשרות שישתמש בכוחו השלטוני לבטל את משפטו. "מה? מה פתאום!", הוא נחר בבוז אל מול מצלמות חדשות 12 במרץ 2019. ההתחייבות הזו שלו היתה גם חלק מהסדר ניגוד העניינים שקבע לו בג"ץ כתנאי להקמת ממשלה. והתוצאה היא שיש לנו לא רק ראש ממשלה שקרן, אלא גם כזה שמפר פסקי דין.
היוזמה לביטול עבירת הפרת אמונים, שעלתה השבוע לסדר היום, היא השלישית במספר למיטוט המשפט. קדמו לה שתיים שעלו על שרטונים משפטיים: פיטורי היועצת המשפטית לממשלה והחלפתה בדחליל שיבטל את המשפט, ובקשת החנינה שתקועה אצל הנשיא יצחק הרצוג, שמיטלטל בין מוראו מהחוק לבין מוראו מנתניהו. אז היות שגלי בהרב־מיארה עדיין נוכחת והרצוג בינתיים נפקד, נשלף שטיק נוסף - הצעת החוק שתסיים את המשפט בביטול העבירה שנתניהו עומד עליה כעת לדין.
הפרת אמונים היא עבירה שנויה במחלוקת אצל מומחי המשפט הפלילי בגלל כוחה ללכוד בכף הפלילית התנהגויות פסולות, שלא הוגדרו מראש כאלה. זו פגיעה בעקרון החוקיות, שמבהיר כי "אין עונשין, אלא אם כן מזהירין". מצד שני, כשהממשלה והעומד בראשה כה נגועים בשחיתות, ביטול של כלי מגן כל כך חשוב – זו שחיתות בהתגלמותה. // משה גורלי
זינגר
חלש
רשות ניירות ערך הגישה בשבוע שעבר כתב טענות מינהלי נגד חנן מור, בעל השליטה והיו"ר לשעבר של חברת הנדל"ן חנן מור, ונגד החברה עצמה, שקרסה בסוף 2023. הרשות פירטה שורה ארוכה של הפרות דיווח חמורות למשקיעים והדגישה את חומרתן: חנן מור לא דיווחה לציבור על הידרדרות משמעותית במצבה הפיננסי; החברה ונושאי המשרה בה לא דיווחו על מידע שלילי מהותי שקשור להלוואה שבנק לאומי העמיד לה; החברה לא כללה הערת עסק חי בדו"חות, גם אחרי שהיה ספק משמעותי בנוגע ליכולתה לפרוע את חובה; ולחלק מהמעורבים ייחסה הרשות גם הטעיה שלה. יו"ר רשות ניירות ערך ספי זינגר הוסיף ש"התיק מצביע על התנהלות חמורה, שבה נמנע מציבור המשקיעים מידע קריטי על מצבה הכלכלי המידרדר של חנן מור עד לרגע האחרון ממש לפני קריסתה".
קשה לחשוב על הפרות חמורות יותר של הסתרת מידע מציבור המשקיעים, ובמקרה של חנן מור לא מדובר בהפרה תיאורטית: המידע הוסתר מהמשקיעים, והחברה קרסה והותירה חובות עתק בסכום של 2.7 מיליארד שקל. לכן קשה להבין מדוע החליטה הרשות לפעול נגד החברה ומנהליה רק באמצעות הליך מינהלי רך, ולא בהליך פלילי. מדובר במקרה קיצוני וחריג, שהרשות היתה צריכה להפוך לתיק דגל: להגיש כתב אישום נגד החברה ונושאי המשרה בה וללכת כל הדרך עד הרשעה מרתיעה. נכון, עבירה פלילית קשה יותר להוכחה וההרשעה אינה מובטחת, אבל אם במקרה כזה הרשות לא מתעקשת עליה, אז מתי כן?
במקום זה יתנהל הליך מינהלי נגד בעלי השליטה, סמנכ"ל הכספים והיועץ המשפטי, שבסופו ממתין במקרה המקסימלי קנס של 5 מיליון שקל לחברה ומיליון שקל לאדם, ואולי גם הרחקה מכהונה כדירקטור לזמן קצוב. כך לא יוצרים הרתעה, כך מדשנים את צלחת הפטרי שעליה יצמחו פירות הבאושים שירקיבו את החברות הבאות, על חשבון המשקיעים. // אמיר זיו
העברות תקציב בדיעבד
להימנע מחותמת גומי
בג"ץ חשף לפני שבוע כי אנשי האוצר מקיימים בשגרה נוהג בלתי חוקי: אישור בדיעבד של העברות תקציביות. כלומר החשב הכללי מעביר כספים לגופים כמו רשתות החינוך החרדי, עוד בטרם אושרו בוועדת הכספים. ועד שהדיון בעניינם מגיע לוועדה, ההעברה היא כבר עובדה מוגמרת, והדיון בה חסר משמעות. "משחק עבודה בעיניים, דיון דמה שצריך להתבטל", כלשון בג"ץ.
בתגובתה לבג"ץ הסבירה היועמ"שית לממשלה גלי בהרב־מיארה כי מדובר בכספים החיוניים לתשלום שכר ומימון פעולות שוטפות הכרחיות. ובכל זאת, גם אם הנוהג הזה שירת מטרות חיוניות, היה אפשר לטפל בהן בדרכים טובות יותר: הראשונה היא לקבוע בחוק מצבים שבהם החשב הכללי יכול לאשר הכנסת סעיפים לגירעון, בעיקר כשמדובר בהוצאות שממילא מחויבות על פי חוק, כמו שכר; השנייה היא לחייב את יו"ר ועדת הכספים להביא לאישור כל בקשת העברה תקציבית בתוך שבועיים מהגשתה, כולל בפגרה; והשלישית היא להקים ועדת תקציב נפרדת מוועדת הכספים. ממילא מדובר בוועדה גדולה מדי עם סמכויות נרחבות מדי. כך לשם שינוי תוקם בכנסת ועדה נחוצה. // שחר אילן
נמל אילת
נשאר לסמוך על האיראנים
זה היה שבוע קריטי עבור נמל אילת: בדיון בוועדת הכספים נודע כי מתווה הפיצוי לנמל, שמושבת כבר יותר משנתיים בגלל האיום החות'י, כלל לא יצא לפועל והפרנסה של עשרות עובדיו נמצאת בסכנה, משום שלדבריהם תקציב הנמל יאזל בעוד שלושה חודשים. אבל את המדינה זה לא ממש עניין. בשימוע אחר שהתקיים השבוע על הארכת הזיכיון של בעלי הנמל (האחים נקש, שלומי פוגל, טלי צדר, אבי חורמרו ושוקי וולף), נציגי משרדי האוצר והתחבורה העדיפו לנזוף בהם על כך שהם לא עמדו בתנאי כתב ההסמכה שלהם, מכיוון שהנמל לא פרק מספיק מכולות. העובדה שזה קרה מכיוון שמתחילת המלחמה החות'ים מאיימים על הים האדום ומסרבים לאפשר לאוניות להגיע לנמל אילת לא מעניינת אף אחד. והעובדה שהמלחמה הסתיימה, אבל הים האדום עדיין סגור והנמל שמוגדר תשתית לאומית חיונית נטוש לחלוטין — היא לא רלוונטית.
בשיחות עם עובדי הנמל הם אומרים שהם מקווים שגל המחאה ששוטף את איראן יפיל את שלטון האייתולות, מה שבתורו יגדע את מימון החות'ים וינטרל את האיום שלהם על הים האדום. כי אחרי שנתיים של הפקרה מצד ממשלת ישראל, עובדי הנמל מבינים שיש יותר סיכוי לשינוי משטר בטהרן מאשר לקיחת אחריות בירושלים. // חופית כהן־אולאי
בישראל, מחאה היא קצת יותר אתוס ממציאות
ההתפעלות הישראלית מהמחאה באיראן לא נוגעת רק לתקווה לשינוי השלטון שם. והיא לא רק מושפעת מהפוזיציה הפוליטית של כל אחד מאיתנו — מתנגדי הממשלה מקנאים, תומכי הממשלה מעודדים (ומותקפים על המוסר הכפול ביחסם למחאה כאן ולמחאה שם). אנחנו מתרגשים מהמחאה כי אנחנו תופסים את עצמנו כעם מוחה, עם לא פראייר, עם אתוס התנגדות עשיר, היסטורי.
נכון, אנחנו לא הצרפתים, לא האמריקאים, לא הבריטים, ששביתות והפגנות היו ולעתים עדיין אבן יסוד בחברה ובתרבות שלהם. ובכל זאת, גם אם לא הולכים רחוק מדי לאחור, אלא רק עד הקמת המדינה, אפשר להיזכר בוואדי סאליב ובפנתרים השחורים, בוויקי קנפו ובמחאות על מצוקת דיור והקוטג' ובהפגנות הענק של 2011, בחרדים שמוחים נגד הגיוס ובמילואימניקים שמוחים נגד הפטור מגיוס, בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובהפגנות נגד ההתנתקות, ובאלו שהובילו לרצח רבין, ובמחאות הרחבות נגד ההפיכה המשטרית, ובאלה שלחצו על הממשלה להחזיר את החטופים. אנחנו אוהבים לדבר על שירי מחאה, ועל הצבעות מחאה בקלפי. ואנחנו יודעים להסביר שמחאה היא חלק חשוב מאוד במשחק הדמוקרטי, שהיא מאפשרת ביקורת ציבורית, השמעת קול, תיקון חברתי, חיפוש צדק. ושבמקרים רבים היא הכלי היחיד שיש לנו. לפעמים היא אפילו עובדת.
אבל בחברה הישראלית הכל כך הטרוגנית, מאז ומתמיד מחאה היתה בעיקרה עניין מגזרי, לא עממי. היא באה מקבוצות מסוימות, ולא איחדה את הציבור הרחב. היא עוד לא הפילה כאן שלטון. כשתהיה מחאה שתצליח לסחוף את הרוב, נוכל באמת להתגאות באתוס ההתנגדות שלנו. // דור סער־מן
