אני מתבייש להודות, לא ראיתי את "400 המלקות". אפילו כשהייתי סטודנט לקולנוע עם רשימות ארוכות של צפיות חובה דילגתי עליו. צפיתי ב"ז'יל וג'ים" של אותו טריפו, צללתי לז'אן־לוק גודאר, חרשתי סרטים אחרים של יוצרי הגל החדש, אבל על הסרט הקאנוני והמכונן של הז'אנר ויתרתי. אפילו ברחתי ממנו, כנראה. גם בלי לצפות בו הבנתי שקורותיו של הנער גיבור הסרט דומים מדי לחיים האמיתיים שלי כנער, לזיכרונות שהיו עוד טריים. רציתי לקבור את צלקות ההתבגרות ולהמשיך הלאה.
אז המשכתי. עברו 30 שנה. לא חזרתי אליו. עד השנה. ישבתי מול הטלוויזיה, משועמם. זפזפתי את עצמי לדעת. שום דבר לא עניין אותי. עד שבערוץ נידח של סרטים מהעולם צץ "400 המלקות", עם תרגום לעברית. קלטתי שבעוד בפעם הקודמת שחשבתי עליו הייתי קרוב לגילו של גיבור הסרט, עכשיו יש לי בת בדיוק בגילו. הצעתי לה להצטרף לצפייה. היא חובבת סרטים, ובדיוק ניסתה להתקבל למגמת קולנוע. לא הייתי בטוח שהיא תתחבר לסרט ישן, שחור־לבן, בצרפתית, אבל היא נשאבה אליו. גם אני.
אי אפשר שלא. אנטואן דואנל (בגילומו של ז'אן־פייר לאו) חי בפריז עם הוריו, שהקשר שלו איתם מתוח מאוד. גם בבית הספר קשה לו, הוא סופג האשמות שווא ונענש לעתים קרובות. הוא נרדף בבית, ובבית הספר, ומחפש דרכים למרוד. יש לו נפש של אמן, הוא נמשך לשירה ולקולנוע, וגם מבריז, משקר, גונב. כשהוא נתפס הוא נשלח למוסד לעבריינים צעירים. המבוגרים ממשיכים לא לראות אותו, את המצוקה שלו, את הרגישות שלו.
באחת הסצנות הכואבות בסרט, במשטרה, הוא יושב בחדר חקירות מול מצלמה שמתעדת את השיחה איתו. הוא נשאל על חייו, על מעשיו, על הגניבה (באופן סימבולי כנדרש, הוא גנב מכונת כתיבה). התשובות שלו חושפות את בדידותו, את חוסר האמון שלו במבוגרים. זה הרגע ששבר אותי — הרי כך הייתי גם אני בדיוק באותו הגיל. הסתכלתי על בתי המתבגרת, שגם היא עוברת משברים לא פשוטים, והבנתי שאני, כמבוגר, מסתכל עליה בדיוק באותה הדרך שבה המבוגרים שפטו את אנטואן. לבי נחמץ. זה היה כמו להעמיד מולי מראה, זה היה מטלטל. אולי טוב שחיכיתי עם הסרט ולא צפיתי בו בכל השנים האלה, כדי שעכשיו אוכל להתחבר מחדש למתבגר המרדן והבעייתי שהייתי — ואוכל להבין את בתי ולהיות קשוב יותר.
"400 המלקות" הוא לא סרט שמבקש לחנך, לא את המבוגרים ולא את הנערים. הוא צעקה גולמית, ישירה, נטולת מסננים. אין בו תקינות פוליטית, אין חישובים מסחריים, אין רצון להתחבב על כולם. יצירה כזאת כמעט שאי אפשר למצוא כיום. הוא אכן הפסגה של הגל החדש (ובאופן כללי טריפו — שיצר קולנוע חי, חושי, רגשי — מרתק הרבה יותר מגודאר והנאומים והתיאוריות שממלאים את סרטיו). והוא פסגה של אמנות. הוא מרפא. הוא משנה מציאות. הוא הצליח לגעת, גם היום, בגבר בן 50 ומשהו ובבתו שגדלה לתוך מסכים. והוא איפשר לנו לדבר על הדברים הכי אינטימיים ורגישים שאני עברתי ושהיא עברה. משהו השתנה בינינו מאז. באיחור ניכר אני יכול לומר — תודה, טריפו.
