חקירות השחיתות
תראו, הכל נקי
מני מזוז, לשעבר שופט בבית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה, סיפר פעם על מדינה אירופית שבה ביקר, שהקימה יחידה מיוחדת למאבק בשחיתות. לאחר כמה שנים, בביקור חוזר באותה מדינה, הוא התבשר שזהו, אין יותר שחיתות. באמת, הוא התפלא, עד כדי כך היחידה היתה מוצלחת? לא, השיבו לו, סגרנו אותה.
גם אנחנו מתקרבים לשם. עוד לא סוגרים את היחידה, אבל מטמיעים בה מסרים בכיוון. לא לנעוץ שיניים, לא למהר לזמן נחקרים וחשודים, לא להתעקש לפצח ולנקות ולדקדק במינהל תקין, לא לחתור לדבקות באכיפת החוק והמשפט. הנה, תכף סוגרים את החקירה נגד מירי רגב על העדפת רשויות מקומיות מקורבות לליכוד (פרשת היהלומים). "צריך יותר מהתנהלות מוסרית בעייתית", הסביר ל"הארץ" בכיר במשטרה. אכן, הגבול שבין "התנהלות מוסרית בעייתית" לשחיתות פלילית לא תמיד ברור, בדיוק כפי שהתנהגות שיש בה הפרת אמונים לא תמיד חוצה את הרף הפלילי, אבל לפעמים כן. איך יודעים? בשביל זה צריך חקירה אמיתית. האם במקרה של רגב המאמץ החקירתי מוצה? לא בטוח. אם גם החקירה של עבודת השרה מאי גולן תסתכם בהסרחה מוסרית, נדע שהצלחנו, והשחיתות הפלילית פסה ממסדרונות השלטון. // משה גורלי
מפונים בסימן שאלה
מדיניות האי־ודאות
יכול להיות שזה יהיה השבוע האחרון של מפוני איראן במלונות. או שלא. אלפי ישראלים שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל פגיעת טילים קיבלו מימון למלונות מרשות המסים, רק שעקרונית הם אמורים לעשות צ'ק אאוט ב־1 באוגוסט. מה אחר כך? הם היו אמורים למצוא דירה, עניין מסובך באזור המרכז גם בימי שגרה, ובטח כשמאות משפחות שנפגעו מחפשות דירות באותן שכונות באותו זמן. ואם לא מצאו דירה, או שמצאו דירה שמתפנה רק בספטמבר או אוקטובר? היה אפשר להגיש לוועדת החריגים של רשות המסים בקשה להאריך את השהות במלון. רבים ממי שהגישו בקשה כזאת עדיין לא קיבלו תשובה. אז איפה הם יהיו בעוד 10 ימים? אין להם מושג.
ולא רק הם נפגעו מהמלחמה באיראן, אלא גם בעלי עסקים ועובדים. השבוע אישרו להם מתווה פיצויים, חודש אחרי ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' הכריז עליו, חודש אחרי סוף המלחמה. כל הזמן הזה לעסקים לא היה כסף, לא ידעו אם יגיע כסף, מתי, כמה, אם צריך לקחת הלוואה. וכנ"ל העובדים.
השנים האחרונות, והחיים בישראל בכלל, הרגילו אותנו לאי־ודאות תמידית, מאיראן ואחורה ל־7 באוקטובר ולקורונה ולגלי פיגועים וכן הלאה. אנחנו יודעים לחיות עם אי־ידיעה בכל הנוגע לביטחון, לכלכלה, לרווחה, לשגרת היומיום שלנו. יש בלת"מים, אין לנו מה לעשות. אבל המדינה אמורה לצמצם את חוסר הוודאות, להקל עלינו את ההתמודדות, לאפשר לנו לחיות, לתכנן, לחלום. היא לא אמורה להיות מי שמוסיפה עוד ועוד סימני שאלה, אבל זה מה שהיא עושה, כל הזמן, שוב ושוב. האי־ודאות היא לא תקלה, היא מדיניות. עוד דרך לוודא שנהיה עסוקים רק בצרות שלנו, בהישרדות היומיומית, ולא נרים את הראש. // שקד גרין ערבה
המאבק על השירות
בלבול באחריות
זה היה עוד שבוע סוער באחת החזיתות העיקריות של הממשלה — הקרב שהיא מנהלת נגד המשרת. המאמץ של הליכוד להדיח את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין מחדד את הקושי בתפיסה הכללית: הצעת החוק של אדלשטיין היתה חוק השתמטות למחצה בעצמה, אבל קרוב לוודאי שתהיה פחות גרועה מחוק הכניעה הגורפת לציבור המשתמט שאמור לגבש מחליפו. ואת הכניעה הזאת רואים בכל מה שהממשלה עושה, וגם שומעים היטב בעצם הדיון. כשראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בשבוע שעבר, בביקור אצל לוחמי חטיבת חשמונאים, ש"הם באים כחרדים ויוצאים חרדים", הוא הבהיר שלצבא ההגנה לישראל נוסף תפקיד, להיות משגיח חרדיות בשירות הרבנים. כמו התפקיד שניסו להטיל על חברות אוטובוסים למנוע מגברים חרדים להיכנע ליצר. זה בלבול עמוק ומסוכן בין אחריות של מדינה וחברה לאחריות של פרטים. הצבא צריך לספק למשרתים בו תנאים שיאפשרו להם לשמור על השקפת עולמם, למשל כשרות. המשרתים הם שצריכים לדאוג לעצמם. הבחירה אם להישאר חרדי היא לגמרי של כל פרט ופרט. התפקיד של הצבא הוא לדאוג שנישאר בחיים. // שחר אילן
צדיק בינו
הימור שעלול לקרוס
צדיק בינו, מאנשי העסקים הפיקחים והמוערכים במשק, מקפיד לשמור על פרופיל נמוך ולנהל את עסקיו מחוץ לאור הזרקורים, אבל כשהוא מזהה הזדמנות למקסם רווחים — הוא לא מהסס להפעיל את כל האמצעים הכשרים. ועכשיו הוא עושה זאת סביב מכירת השליטה בחברת כרטיסי האשראי כאל.
בנק דיסקונט מחויב למכור את השליטה בכאל על פי חוק. הבנק הבינלאומי שבשליטת בינו מחזיק 28% מכאל, ולכן הוא יכול להצטרף לדיסקונט ולמכור גם את החזקותיו, אבל הוא יכול גם לא למכור. ואם הוא לא מוכר — כאל לא תוכל לקבל רישיון להפוך לבנק (גם לא בפורמט "רזה"), לפי ההגדרות הדקדקניות של החוק. וקונים פוטנציאליים של כאל רוצים אותה בדיוק משום שהיא יכולה להפוך לבנק. אם בינו לא מוכר, הוא פוגע באטרקטיביות של כל העסקה. עם מנוף הלחץ הזה, הוא יכול לכופף את דיסקונט כדי למקסם את התמורה שיקבל עבור החזקותיו.
מהלך עסקי לגיטימי, זכותו המלאה, תרגיל פשוט במקסום רווחים. ובכל זאת התנהלות כזאת מול שותף שהולך איתו שנים אינה הוגנת. ובעיקר, בינו לא רק תוקע כאן מקלות בגלגלי העסקה, הוא גם חותר תחת מטרת החוק שנועד להפריד את חברות האשראי מהבנקים — להפוך אותן לבנקים ולהגביר את התחרות. צריך שהרגולטור, הפיקוח על הבנקים, יבחן את התמונה הגדולה וישכיל למצוא פתרון כדי לממש את המטרה הזאת. ואז ההימור המחוכם של בינו עלול לקרוס, והוא ימצא את עצמו כמו שחקן שממשיך להחזיק בקלפים אחרי שהאחרים כבר עזבו את השולחן. // גלית חמי
כשלממשלה אין גבולות, מה הפלא שאי אפשר לשמור על הגבול
האנדרלמוסיה בצפון, עם דרוזים מסוריה המנסים להימלט לישראל ואזרחים ישראלים בני העדה המנסים להיכנס לסוריה כדי לסייע לקרוביהם שם, הציפה שוב את הקושי הישראלי עם גבולות. רק לפני פחות משנתיים הצבא והמדינה כשלו את הכישלון הכואב ביותר בשמירה על גבולות המדינה, והנה נראה שלא למדנו כלום. עוד לא הפנמנו שגבול הוא עניין חמקמק ושברירי.
זה המשך ישיר של בעיה עקרונית של ישראל בתפיסת הגבולות. עוד לפני שקמה המדינה היינו עסוקים בעניין, מנסים לשרטט את קווי הגבול שלנו באמצעות הקמת יישובים, נאבקים על הגדרה ברורה של המרחב הפיזי שלנו, והתמודדנו עם גבולות פרוצים וחדירות אינספור. אחרי 1967 הבעיה כמובן התחדדה, כשפתאום נוספו לנו שטחים שלנו אבל לא לגמרי שלנו, והגבולות המעומעמים האלה עומדים מאז במוקד מחלוקות עזות בתוך ישראל וכמובן מול שאר העולם.
אבל זה לא רק עניין גיאוגרפי. באופן כללי אנחנו מתקשים להציב גבולות. לאכוף את גבולות החוק, לעמוד בגבולות המוסר, לזהות את גבול האסור והמותר, לא לעבור את הגבול במעשים חסרי מצפון, בושה, אחריות ציבורית וכן הלאה. שלא לדבר על גבול הטעם הטוב. בשנתיים שמאז טבח 7 באוקטובר אנחנו מתמודדים ביתר שאת לא רק עם שלל איומים קשים על גבולות המדינה, אלא גם עם ממשלה שאין לה גבולות בפירוק החברה כולה, ואין גבול לניתוק שלה, ואין לה בושה. במצב כזה, בחיים חסרי גבולות, מה הפלא שהחיילים בשטח לא מצליחים לשמור על הגדר. // דור סער־מן
