לפני כמה שבועות התחלתי לקרוא את "יוליסס" בפעם הראשונה. אני מדווח לכם מאזור עמוד 200.
יש לי את העותק הזה יותר מ־20 שנה. הוא היה שייך לאבא שלי, מנחם פורטוגלי, שקנה אותו מתישהו והתכוון לקרוא אותו מתישהו, אבל חיכה מספיק זמן ומת לפני שהספיק.
בשנים שחלפו מאז ש"יוליסס" עבר אליי בירושה הבשלתי כקורא. 30 שנות קריאה לימדו אותי שאם ספר מוצא קהל גם מאה שנים אחרי שפורסם, מעבר לכל מיני סיבות סוציולוגיות, הוא כנראה פשוט ספר מעולה. למדתי גם שאם פוגשים "קלאסיקות" כאלה ברגע הנכון, בקשב רב וללא מורא, הן בדרך כלל ייפתחו בפניך פתאום, ויתגלו כיצירות טריות, ומצחיקות, ורלוונטיות לחייך בזמנים שונים — כמספר הפעמים שתחזור לקרוא בהן.
ובכל זאת, מ"יוליסס" המשכתי לחשוש.
עד שלפני כמה חודשים נקלעתי לוויכוח עם ידידי רויאל. הוא בדיוק ביקר בדבלין, ולרגל הביקור קרא את הרומן בפעם השלישית. הוא דיבר על הקריאה במעין אופוריה, ומתוך האופוריה הזו גם דיבר באופן בלתי מכבד על הרומן שעליו אני מרבה לדבר באופוריה, "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. בתגובה, דיברתי גם אני בחוסר כבוד על "יוליסס". בתום חילופי הדברים, התברר שגם הוא לא לגמרי קרא את "בעקבות הזמן האבוד".
אז הבנתי שהגיע הזמן. וכבר אחרי 200 עמודים אני מבין שרויאל צדק. הספר חי וטרי באופן מפליא. ושנון, ופרוע ומשחקי יותר משיכולתי להעלות בדעתי (ויותר מ"בעקבות הזמן האבוד", לצערי). ויש לו קצב יוצא דופן. אני מחכה בכל ערב לחזור לקרוא בו לפני השינה, רק כדי להימצא בתוך התנועה והמוזיקליות האלה.
הספר הוא מונומנט לעושרו ומורכבותו של עולמנו הפנימי, ומזכיר שישנם ותמיד יהיו בעולם קשב ורגישות ויכולת להכיל אי־בהירות
הוא בהחלט סתום ומבלבל לעתים קרובות, אבל כאלה, אני מניח, הם גם החיים. כשאני מאבד את חוט המחשבה של לאופולד בלום או סטיבן דדאלוס אני פשוט ממשיך לגלוש לצדו, עד שיופיע משפט שאפשר להיאחז בו שוב. בקריאה הבאה, אני מנחש, יהיה קל יותר לעקוב אחר הרמזים הדקיקים להתרחשויות מבעד לזרמי התודעה של הדמויות. והבלבול מייצר גם רגעים מצחיקים ויפים בספר עצמו, כגון השיחה הארוכה בין בלום למקוי, הייצוג הספרותי המצוין ביותר שקראתי לשיחה שאדם מנהל בדעה מוסחת לגמרי, שקוע במחשבותיו, עוקב בקושי אחרי דברי זולתו.
התחושה הזו, שפגשת בספר עולם מורכב ועשיר ומסתורי כל כך שאתה יודע שתרצה לבקר בו שוב אחת לכמה שנים, דומה, אני חושב, למפגש עם קבוצת ספורט שמעוררת בך רגש אמיתי. זו תחושה נדירה ויקרת ערך.
אך מעבר לכל אלו, זו כנראה גם התקופה. זה ספר שבו החשוב מתרחש בפנים, לא בחוץ. לכל דמות שפגשתי עד כה יש עולם פנימי עשיר כל כך, שהוא מטביע את החוץ במשמעות. ולכל דמות יש שפה וקצב משלה לבטא את העולם הפנימי הזה. תודעתו הצעירה והספרותית של סטיבן דדאלוס מדברת בקצב ואורך משפטים אחר מתודעתו המבוגרת והרעבתנית של לאופולד בלום (ובאופן קצת מוזר, השפות הפנימיות של הדמויות אינן מתגלות בינתיים בשפה שבה הן מדברות אל העולם, כלפי חוץ. היכן, אם כן, יוצאים החוצה השפה והקצב הפנימי שבהם כל אחד מאיתנו חושב? אולי בכתיבה). 200 העמודים הללו הם מונומנט לעושרו ומורכבותו של עולמנו הפנימי. אז אולי עוד יותר מהשמחה וההתרגשות ממפגש ראשון עם כישרון ומוח גדולים כל כך, מה שמושך אותי להיבלע בספר העצום הזה בשבועות האחרונים הוא ההנחה האופטימית שעצם כתיבתו מבטאת — שישנם, ושתמיד יהיו בעולם, קשב, ורגישות לדקויות, וסבלנות, ויכולת להכיל מורכבות ואי־בהירות או חוסר ידיעה, ושפות שונות של אנשים שונים.
