הצמיחה במשק
קץ הדימום, לא החלמה
השבוע התפרסמו שני נתונים מעודדים על הכלכלה הישראלית: קצב עליית המחירים השנתי ירד ועומד על 1.8% בלבד, והצמיחה ברבעון האחרון של 2025 היתה חזקה, וכך לראשונה מאז המלחמה, חזרנו לרמת החיים (כפי שזו מגולמת בתוצר לנפש) של ערב המלחמה. האם הנתונים הללו אומרים שמצבנו הכלכלי טוב, שעלויות המלחמה כוסו במלואן או שהמחירים הפכו נוחים? לא. הנתונים הללו גם לא אומרים דבר על העתיד, כי הם לא מספקים ודאות לגבי תוואי הצמיחה העתידי של ישראל או תוואי החוב וגם לא מבטיחים שההשפעות האינפלציוניות של המלחמה מאחורינו.
מה הנתונים כן אומרים? הם אומרים שמצבנו הפסיק להידרדר, ושלעת עתה נבלמו הירידה העקבית והמתמשכת ברמת החיים והעלייה ברמת המחירים. אבל עצירת הדימום היא רק השלב הראשון. כעת יש לנו הזדמנות וחובה להתמודד עם החובות שצברנו, להשלים את הצמיחה שלא צמחנו ולהסתגל לרמת המחירים הגבוהה. כדי לממש את ההזדמנות והחובה האלה צריכים הנהגה פוליטית וחברתית שמסוגלת להודות בטעויות ולהפיק לקחים, שרואה את טובת הכלל, ולא רק את טובת המגזר, ובעיקר כזו שמסתכלת לטווח הרחוק, ולא רק לעבר הבחירות שאמורות להתקיים השנה. רק כך נוכל להגיע להחלמה. // שלמה טייטלבאום
לוין
מרוויח מסבל אזרחי
בג"ץ הוציא השבוע צו על תנאי נגד שר המשפטים יריב לוין, המורה לו לנמק מדוע אינו מכנס את הוועדה לבחירת שופטים, ובכך אותת על רצינות העתירה שדורשת לכנס את הוועדה כדי למלא את הבור העמוק של 100 שופטים שיחסרו עד סוף 2026. כשנשאל השר אם יציית להחלטת בג"ץ, אם אכן כך יורה לו, השיב "נחכה ונראה". בסטנדרטים רגילים תשובה כזו היא חרפה. בסטנדרטים שלו היא מתונה.
למינוי שופטים לערכאות שאינן בית המשפט העליון אין קשר לא להפיכה המשטרית, לא למחלוקות האידאולוגיות על דמות בג"ץ ואפילו לא לחרם הנקמני על נשיא העליון יצחק עמית. אזרחי ישראל זקוקים לשופטים שיטפלו בבעיות היומיום ובעניינים פליליים. כל אלה מתעכבים, נמרחים ומעצימים את הסחבת הרגילה — רק משום שלוין לא מכנס את הוועדה כי הוא לא מדבר עם עמית וכי אין לו "הסכמה רחבה" — המנטרה שאימץ להצדקת מחדליו ודחיינותו. אבל איך תהיה לו הסכמה רחבה אם הוא כלל לא מכנס את הוועדה? תהו השופטים.
ללוין אין בעיה שאזרחי ישראל יסבלו על מזבח "ההסכמה הרחבה" שלו (שאינה נחוצה לפי חוק במינוי שופטים לכל הערכאות, מלבד העליון). להפך, הסבל שלהם שימושי עבורו לקמפיין השטנה האובססיבי שהוא מנהל כלפי מערכת המשפט. // משה גורלי
ברקת
שר או טוקבקיסט?
"רק חברות נכות מנפיקות בבורסה בתל אביב". על המשפט הפגום לתפארת הזה חתום לא אחר מאשר שר הכלכלה ניר ברקת, שלא רק מתבטא כמו אחרון הטוקבקיסטים, אלא גם יורק אל הבאר שהוא שותה ממנה. אחרי הכל, בית ההשקעות מיטב, שברקת הוא אחד מבעליו, הוא דוגמה מצוינת לחברה מקומית שהפכה בבורסה הישראלית לענקית ששווה מיליארדים: היא מוזגה לתוך דש לפי שווי של 600 מיליון שקל וכיום שווה 11 מיליארד שקל. מסלול נסיקה דומה חוו אינספור חברות מקומיות ובהן פוקס, רמי לוי, מקס סטוק. אלה חברות נכות? האם נקסטוויז'ן, שהונפקה ב־2021 לפי שווי של 460 מיליון שקל ושווה היום 27 מיליארד שקל, סובלת מחולשה כלשהי? ולא צריך אפילו להיתפס לדוגמאות הקיצוניות בהצלחתן — יש עשרות חברות שהנפיקו בתל אביב, עשו שימוש חכם בכסף שגייסו וממחישות שהן בדיוק ההפך מההגדרה שניסה להדביק להן ברקת. ויש גם דוגמאות הפוכות, על חברות שהנפיקו בנאסד"ק ושבמקום לייצר תשואה למשקיעים ייצרו חצץ — למשל, איטורו, שברקת מחזיק בה נתח, ומאז הנפקתה בנאסד"ק הניבה תשואה שלילית של 47% למשקיעים.
אז מה ברקת רוצה? יכול להיות שהוא לא התכוון להשמיץ, אלא רק להצביע על כך שהנפקה של חברות טכנולוגיה בנאסד"ק זוכה לשוויים גבוהים יותר. אולי. אבל הוא שר במדינת ישראל. הוא לא מבקר מהצד ולא טוקבקיסט, אלא מי שתפקידו הוא להניע את הכלכלה. הוא לא יכול להתבטא באופן כל כך חסר אחריות, ועוד רגע לפני שחברת ענק כמו פאלו אלטו נרשמת בבורסה. מצד שני אם הוא יחזור על המנטרה הזו מספיק פעמים, יעשה סרטון טוב באינסטגרם ויממן אותו בכסף הגדול שעשה, אולי הוא באמת יצליח לחולל כאן שינוי — לרעה. // גולן פרידנפלד
אלימות בשם הדת
ההפך המוחלט מיהדות
מספרים על מנהיגה המנוח של דגל התורה הרב אליעזר מנחם שך שכשנשאל מה היה יכול להיות גרוע יותר מהשואה, הוא השיב: "יכולנו להיות הרוצחים". כמה עשרות שנים לאחר מכן ישראל מלאה ביהודים שמעדיפים להיות הרוצחים: כאלה שסבורים שצריך להרוג כל אדם בעזה או מבצעים פוגרומים נוראים בגדה המערבית. יהודים ממלאים את תפקיד הקוזקים על בסיס קבוע, והשבוע רבני השומרון הסתייגו מהדרך, אבל לא מהמטרות. השבוע גם המוני צעירים חרדים הפכו לבריונים שתוקפים חיילים ושוטרים, ואף אחד לא לקח אחריות להסתה שלהם. יו"ר ש"ס אריה דרעי גינה את המעשים ש"מנוגדים לחלוטין לדרכה של תורה", ואז התפנה להסית נגד מי שבעיניו אחראי למהומות — נפתלי בנט.
איפה דרעי ואיפה מנהיג ש"ס המנוח הרב עובדיה יוסף, שתמך בממשלת רבין בזמן הסכמי השלום בתקווה להפסקת ההרג? דגל התורה וש"ס של ימינו לא רק תומכות בקואליציה שמאפשרת ונותנת חסות לאלימות של הימין המשיחי — הן למדו שגם הן יכולות. מסיתות ומגנות, משסות ומשתוממות. העיקר שהכל נעשה בשם היהדות, גם כשזה "מנוגד לחלוטין לדרכה של תורה". // שחר אילן
למה אנחנו לא מתייחסים לחיילת כאל חייל עם ת'?
התקיפה של החיילות בידי המוני חרדים בבני ברק השבוע באה בעיצומה של מתקפה שלמה על כל הקונספט של חיילות, מצד מי שמתנגדים לשירותן בצבא, או לשירותן בתפקידים מסוימים.
חייל הוא בישראל אבן יסוד בתרבות, באתוס, במרקם החברתי. חייל קרבי, חייל אלמוני, החייל מספר 1, חייל של שוקולד, שירי החיילים (משירי הלכת ועד שירי הזיכרון), מגוון החיילים של הקולנוע (רק חשבו על כך ש"גבעת חלפון אינה עונה", "מבצע יהונתן", "מסע אלונקות" ו"הלהקה" יצאו כולם כמעט באותה שנה), החיילים הננטשים במעוזים במלחמת יום כיפור, החיילים ההלומים של לבנון. יש לנו בראש אינספור חיילים, ואינספור דימויים של חיילים ומחשבות על חיילים. אבל חיילות? הן קודם כל "בנות". השירות הצבאי שלהן משני להיותן נשים. חיילת היא לא חייל ממגדר אחר, היא בת שמשחקת במדים. תלמידת הגימנסיה של אריק איינשטיין ש"עכשיו היא כבר חיילת", למשל. אחרי 7 באוקטובר והגבורה של הלוחמות והתצפיתניות וחיילות באופן כללי, היה אפשר להניח שחיילת פשוט תזכה להתייחסות כאל חייל עם ת', ולא לגישה שרואה בה קונספט אקזוטי במקרה הטוב, ומסוכן במקרה הרע. העובדה שאנחנו תופסים אחרת חייל וחיילת היא ברובם המכריע של המקרים ביטוי למיזוגיניה, קלה או עמוקה. החרדים והשמרנים מבטאים אותה בקול רם, אבל גם רבים מאיתנו נגועים בה, בלי לשים לב. התקופה הסוערת הזאת היא הזדמנות להיפטר ממנה, כשלב חשוב בדרך למאבק על כבודם, מעמדם וחוסנם של חיילות וחיילים, והצבא כולו. // דור סער־מן
