איך נראים הלילות שלך?
"אני עובד בעיקר בלילה, כשיש שקט — בלי הרצאות, פודקאסטים וטלפונים. זה הזמן הפורה שלי. אם אני במיטה לפני 3:00 זה הישג. בבקרים אני קם במינימום הזמן הנדרש כדי לעוף מהמיטה ולהגיע לאן שאני צריך — אם יש לי הרצאה ב־10:00 אקום ב־9:00, אם ב־12:00 אקום ב־11:00. ועדיין יש לי נטייה לאחר. אני מתעורר בבהילות, נאבק עם כפתור ה־Snooze, יש לי איתו יחסי אהבה־שנאה, ואז מתגלגל מהמיטה, מתלבש מיד ויוצא בלי קפה או ארוחת בוקר. אחד האידאלים שאליהם אני שואף להגיע הוא יקיצה טבעית, זה סמל סטטוס אולטימטיבי, אבל לצערי אני עדיין לא במעמד שמאפשר לי לדרוש מהעולם להתחיל לעבוד ב־14:00".
תמיד היית איש של לילה?
"גם כילד למדתי למבחנים בלילות. בעולם המודרני נהיה קשה למצוא זמן ללא הפרעות. ג'רמי של הלילה הוא קצת מניאק, ואומר לג'רמי של הבוקר 'שיסתדר בלי שינה, האפס הזה. אני גם אעבוד, וגם אראה סרט דוקומנטרי על תרבות האינקה. שיסתדר'".
ואיך אתה ישן?
"יש לי ממש כישרון לישון, כמעט בכל סיטואציה. השינה עבורי היא אחת ההנאות הטבעיות ההכרחיות שאפיקורוס מדבר עליהן, ההנאות שצריך למקסם (בניגוד להדוניזם, שמעודד גם הנאות לא הכרחיות). לאחרונה גילו משפט של אפיקורוס שאומר שזה שמשהו שכיח, לא אומר שצריך ליהנות ממנו פחות: כל לילה אנחנו זוכים להירדם אבל זה לא צריך לגרום לנו להפסיק להעריך את העונג העילאי הזה".
תמיד ישנת טוב?
"גם כילד באנטוורפן אהבתי לישון ולחלום. אחר כך עשיתי תיכון בארץ, תואר ראשון בקיימברידג', ואז גרתי ברומא, ברצלונה, פריז, תואר שני בארץ, ואחר כך ניו יורק וברלין. יש לי היסטוריה של נוודות במשפחה, אני לא מכיר דור אחד שמת במקום שבו הוא גדל. ובכל מקום תמיד ישנתי טוב — אני לא יודע אם זה קשור לביטחון עצמי, או לזה שמצאתי מקלט בידיעה שבאופק שלי יש תמיד מקום אחר, תמיד ידעתי שאעזוב. אבל בתל אביב הייתי שמח להתפגר, אני מאוד אוהב אותה".
אז לא היו לך תקופות או לילות ללא שינה?
"נדיר מאוד. לפני איזה עשור עשיתי אסיד בנהר הירדן עם חברים, לילה מאוד אינטנסיבי, פסיכדלי. בזריחה החברים התחילו להירדם, אבל אני לא הצלחתי. היתה לי מחשבה פרנואידית שהאחרון שלא מצליח להירדם ישתגע. מאוד רציתי להירדם, אבל בכל פעם שסגרתי את העיניים ראיתי המון צפרדעים בצבע צהוב בוהק. זה היה מאוד מלחיץ. חוץ מזה, לפעמים עייפות יתר יכולה לשבש לי את השינה, או התקף חרדה. כשזה קורה, אני אומר לעצמי: 'אוקיי, אני מוותר על האמביציה של ההירדמות, אני פשוט אנוח במקום לישון'. ככה אני לא מתוסכל, אני שוכב, נושם, וזה גם משהו. בשינה יש אלמנט של חסד — אתה לא יכול לגרום לזה לקרות בכוח, אתה שוכב ומקווה שזה יקרה. כשאתה מוותר על השאיפה לישון, לרוב זה גם קורה".
יש חלומות שאתה זוכר?
"כל כמה שנים יש לי חלום שבו אני מבלה ושותה עם מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס, אנחנו פשוט יחד, שווים ונהנים. אני לא יודע למה אני חולם את זה — אני אוהב את הרולינג סטונס, אבל הם לא היו הגיבורים שלי, הייתי יותר איש של הביטלס. כשחייתי בברלין, בסוף שנות העשרים לחיי, והייתי מעשן הרבה גראס, חלמתי שברק אובמה, שהיה אז נשיא ארצות הברית, יושב כקופאי בסופר במסגרת איזה אירוע יחסי ציבור. אני נותן לו את המצרכים שלי, והוא שואל: 'אתה מעשן כל יום?'. אני עונה במבוכה 'כן', והוא שואל 'גם בימי חול?'. התעוררתי וחשבתי שנכון, אני צריך לעשן רק בסופי שבוע".
החלומות שלך מלאים אישים מפורסמים.
"לא רק. אבא שלי נפטר בגיל 52, כשהייתי בן 25. היו כמה חלומות שבהם הוא בא אליי, כמו נוכחות ממשית, ותמיד התרשמתי מכמה טוב הוא נראה כשהוא מת. באחד החלומות נפגשנו באיזו מדשאה, שאלתי מה שלומו, והוא סיפר שהוא דואג לחבר קרוב שלו. יומיים אחר כך גילו סרטן אצל אותו החבר. זה היה מאוד משונה. היו במציאות סיבות לדאוג לאותו הבן אדם, אבל אני חייב להגיד שאני לוקח מאוד ברצינות את האפשרות של חלומות כזירה של מפגשים עם מתים. זו מסורת משפחתית אצלנו — סבתא שלי היתה חולמת הרבה על מתים שדיברו איתה, עוד כשהיתה ילדה קטנה בשואה".
מה אתה עושה לפני השינה?
"מתקלח ונכנס למיטה עירום ורטוב. אני מנסה לקרוא דברים שלא קשורים לעבודה, להנאתי, אבל זה מתפזר מאוד. כשהייתי צעיר לפני השינה הייתי קורא שעות, שניים־שלושה ספרים כל שבוע. לצערי, היום אני יותר בטלפון".
מה יש לך בחדר השינה?
"הרבה כלי נגינה, אני מנגן גרוע בהרבה כלים — חצוצרה, גיטרה, פסנתר, קלרינט. יש פטיפון שמנגן את הכל בקצב איטי, ויש מאוורר, כי המזגן מרעיש מאוד. ליד המיטה יש לי בעיקר המון ספרים שאני קורא או רוצה לקרוא, עכשיו אני קורא ספר ציטוטים של סרז' גינסבורג. ויש מנורה, מים, טישו, משחת טראומיל — אני כבר לא זוכר למה היא כאן — ותמיד מחברת ועט כדי שאוכל לכתוב אם יש לי איזה רעיון".
