מאז שאני זוכר את עצמי הייתי חובב מוזיקה מושבע וחובב סרטים מושבע. ראיתי המון קלאסיקות, ממש מילדות, בבתי הקולנוע ובווידיאו, עבדתי שבע שנים בספריית הווידיאו של האוזן השלישית בשינקין, ובין השאר הייתי אחד האחראים לבניית הרפרטואר עם הקמת הספרייה. התחלתי אז לצפות ב"האזרח קיין", אבל לא הייתי מרוכז ואפילו הפסקתי באמצע. הייתי בן 20 וקצת, והגעתי לצפייה עם דעה קדומה — זה תמיד נראה לי סרט של מרצים לקולנוע, של אקדמאים שאוהבים לקשקש עליו. כל השנים הוא ניצב בצמרת רשימות הסרטים הכי טובים בכל הזמנים, אבל מבחינתי הוא היה פרה קדושה שאף אחד לא מעז להגיד שהיא בינונית. הוא נראה לי מיושן, בשנים שבהן הלב שלי הלך לקולנוע פרינג'י יותר, אמיץ יותר, חדש יותר, שמשוטט באזורים הזויים יותר. הבמאי האהוב עליי היה דיוויד לינץ', ולא הבנתי אז שגם זו קלישאה.
אבל עם ההתבגרות נוצרת פתיחות גדולה יותר ליצירות ואמנים שבעבר דחית כי רצית להיחשב קוּל, לכל מה שבצעירותך לא נראה לך רציני או חשוב. לפני כשנה, כש"האזרח קיין" הוקרן בסינמטק, הבת שלי הציעה לי לבוא איתה. היא למדה במגמת קולנוע, ואני זיהיתי הזדמנות לבילוי של בת ואב. גיליתי שהשנים ריככו את ההתנגדות שלי לסרט, והסכמתי.
ועף לי המוח. לא האמנתי למה שאני רואה, ולא האמנתי לגודל הבורות שלי, לכל השנים שבהן הסתובבתי כמו תרנגול ואמרתי "אני לא אוהב את 'האזרח קיין'". הפתיע אותי לראות עד כמה הוא עובד עד היום. הוא מתקתק, לא מרפה לשנייה, אפקטיבי מאוד, מפעיל את הצופה. לא רואים הרבה סרטים כאלה. זו באמת יצירת מופת על־זמנית וחד־פעמית. מרחף מעליה משהו כמעט מאגי, גאונות ברמות גבוהות, כמעט כמו מוזיקה של באך. רק אורסון ולס היה יכול לעשות אותה, ורק ברגע שבו הוא עשה אותה. אין לי הסבר לאיך עושים כזאת יצירה מושלמת, ועוד בגיל צעיר כל כך, 25.
חשבתי על הטמטום הזה של הנעורים, של ללכת נגד משהו ולא לצפות בו באמת ולא לקחת אותו ברצינות
זה לא סרט ז'אנר בשום מובן והוא מקפל בתוכו את כל הז'אנרים, שזה כבר הישג מרשים. זה פילם נואר, זה סיפור אהבה, זה אפוס רחב יריעה על חיים של אדם מילדותו עד מותו, זה סרט פוליטי שעוסק ביחסי הכוחות הגדולים שמניעים את העולם, כסף כוח וכבוד. והוא מדהים מבחינה קולנועית. הפתיחה שלו, למשל, מכשפת לגמרי, הצילום האקספרסיבי מכניס אותנו לארמון שבו קיין חי ובעצם שואב אותנו לאיזה עולם מיסטי לחלוטין. ומשם אנחנו עוברים לקטע שלם שהוא תיעודי כביכול, יומן קולנוע מפוברק. ולס עשה מוקומנטרי עוד לפני שמישהו חשב על זה, ובדקות ספורות סיפר לצופים את כל מה שצריך לדעת הגיבור. זה קטע גאוני בעיניי, והופתעתי מהבחירה לספר את הסיפור בקליפת אגוז באמצעות הכלי הדוקומנטרי, כלי מאוד לא סקסי, ועוד אחרי הפתיחה החידתית והמפתה. הייתי מרותק לשילוב שולס עשה בין חומרים ארכיוניים לקטעים אמיתיים מיומני חדשות, וכבמאי דוקומנטרי שעובד המון עם ארכיונים הוקסמתי ממה שהוא עשה עם החומרים האלה, מהבחירות שלו מתי לעשות בהם שימוש כאילוסטרציה ומתי שימוש קונקרטי וכן הלאה.
"האזרח קיין" ליווה אותי עוד שבועות אחרי הצפייה. קראתי עליו, הרהרתי בו, וחשבתי על הטמטום הזה של הנעורים, של ללכת נגד משהו ולא לצפות בו באמת ולא לקחת אותו ברצינות. טוב שהבת שלי לא לקתה בזה.
