נתניהו
הטוב הוא איום קיומי
המשק חזר השבוע לשגרת עבודה בתום תקופת החגים, ושרי הממשלה וחברי הכנסת מהליכוד הקדישו את היום הראשון למשימה אחת: ערעור הלגיטימיות של משפט נתניהו. אומנם הכנסת עוד בפגרה, אבל אמיר אוחנה, עידית סילמן, שלמה קרעי, יואב קיש, אריאל קלנר ואחרים התייצבו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ללוות את בנימין נתניהו עם חידוש משפטו.
הקרקע היתה מוכנה: דונלד טראמפ, שאמר לנתניהו שהוא לא רוצה להזכיר את אפשרות החנינה בנאומו בכנסת, הזכיר אותה בכל זאת, וזה הספיק כדי להדליק את האווירה בבית המשפט. אחד אחרי השני פרסמו חברי הליכוד קריאות חסרות בושה לביטול המשפט בנימוקים סותרים של "איחוד מחדש של העם", "רדיפה פוליטית" ו"משפט תפור". הגדיל לעשות שר המשפטים, שבמסגרת מאמצי איחוד העם הודיע שיקדם חוק שיאפשר לו ולשר הביטחון לעצור את המשפט.
באופן ציני נתניהו, ששוב חש אתמול שלא בטוב, עסק באפשרות לדחות את חידוש הדיונים במשפטו עוד לפני ששבו החטופים לבתיהם. זה מפני שדברים טובים מאיימים לקרות: המלחמה הסתיימה, הסכמי שלום שוב על הפרק, המצב הגיאופוליטי עתיד להשתפר והמשק להתאושש. מבחינת נתניהו מדובר כמעט באסון, כי כעת אפשר להאיץ את הדיונים במשפט ולעסוק בוועדת חקירה ממלכתית.
זו הסיבה לכך שביום הראשון ליציאתם של השרים מהסוכה, הם לא היו טרודים בהחזרת החטופים החללים, שיקום הריסות יחסי החוץ של ישראל, ביטול החרמות האקדמיים והתרבותיים או אפילו במשימה המחויבת בחוק של העברת תקציב 2026. הם מוכנים לצאת מגדרם רק למען משימה אחת: הצלת נתניהו מהמשפט — ושיפור סיכוייהם בפריימריז. // גלית חמי
טראמפ
שלום מיקום מקביל
דונלד טראמפ הופיע השבוע בכנסת, כיכר השוק של הפוליטיקה הישראלית, לא רק כנשיא ארצות הברית, אלא גם כשר השלום האזורי והעולמי. אומנם הכותרות הוסטו לזוטות כמו בקשת החנינה לבנימין נתניהו והחרמת בכירי מערכת המשפט, אבל את מה שחשוב באמת — השלום — ביקש טראמפ לתקוע בתוך גרונה הסרבני של ישראל.
את הפסקת הלחימה בעזה מנה טראמפ בתור השלום השביעי או השמיני שלו, אבל מי סופר? (בעיקר הוא). וצריך להודות שמתחת לסטנד־אפ המטורלל שלו מסתתר היגיון בריא, שמבקע בקרן לייזר מדויקת את השכבות הטקטוניות של שטנת הנצח, שמחוללות את הסבבים הבלתי נגמרים של שפיכות הדמים. והוא כאילו אומר: "באמש'כם, קאט דה בולשיט. די להרוג ולהיהרג, בואו ניהנה מהחיים. תלמדו ממני".
הבעיה נעוצה בפער, במפגש שבין העמדה הלוגית, התכליתית והתועלתנית הזאת לבין מהותו וטבעו של המזרח התיכון — סונים, שיעים ויהודים שמשוכנעים שאלוהים מדבר איתם (ורק איתם) ומצווה עליהם מלחמות שמד נגד כל מי שאינם הם. צריך להודות לטראמפ על מאמציו לכפות קשב למשהו אחר לגמרי, למסרים ואותות שמגיעים מיקום אחר. "זהו, ניצחת, נגמרו המלחמות, ביבי", הוא נזף בחיבה בתלמידו הסורר, מנסה לשאוב אותו לרעיון המוזר הזה של שלום. // משה גורלי
נובל למוקיר
האקדמיה נכס לאומי
זכייתו של כל ישראלי בפרס נובל היא סיבה לחגיגה, אך בזכייתו של פרופ' יואל מוקיר השבוע בפרס נובל לכלכלה יש שלושה רכיבים מיוחדים: ראשית, הוא רכש את השכלתו הבסיסית בישראל, עד סיום התואר הראשון. זו עדות לכך שיש לנו מערכת חינוך ואקדמיה עם פוטנציאל להגיע לפסגת העולם המדעית; שנית, בשונה מרוב זוכי פרס נובל הישראלים, עבודתו של מוקיר נגישה לאדם המשכיל הממוצע וזמינה גם בעברית (חפשו אותו ביוטיוב); ושלישית, וחשוב מכל, עבודתו של מוקיר רלוונטית לנו יותר מתמיד, כי הוא מדגיש בה שוב ושוב שקידמה טכנולוגית לא מופיעה בחלל ריק, היא דורשת מעטפת חברתית, פוליטית ותרבותית שחפצה בידע ומאפשרת מגוון דעות ותחרות רעיונית. מוקיר ויתר חבריו לאליטה האקדמית והאינטלקטואלית בישראל (כולל חבריה שגרים בחוץ לארץ) הם אחד היסודות החשובים ביותר לקיומנו המתמשך והמשגשג כאן, לכן חייבים להגן על האקדמיה ולטפח אותה – כדי שבעוד 70 שנה לא יהיו פחות מוקירים ישראלים. // שלמה טייטלבאום
החרם האקדמי
ממשלת סייעני BDS
הפסקת האש בעזה עתידה להפחית את הלחץ על האיחוד האירופי להטיל סנקציות על האקדמיה הישראלית, אבל ההערכה הכללית היא שהחרם מצד אוניברסיטאות וחוקרים פרטיים יימשך, משום שנגרם נזק קשה ועמוק ליחסים בין הקהילות בישראל ובאירופה. החרם הזה בא לידי ביטוי, למשל, בצניחה דרמטית במספר המענקים לחוקרים צעירים מישראל בתוכנית המענקים היוקרתית הורייזן.
יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה פרופ' עמי מויאל קרא למאמץ הסברתי מתואם של כל גורמי הממשלה בנושא. ואף שכל פעילות כזו מבורכת, היא כנראה לא תספיק. כי את הנזק העיקרי לישראל גרמו שרים בכירים בממשלה שקראו להרעבת עזה והשמדתה. וכל עוד מכהנת הממשלה הנוכחית, שמזוהה בעולם עם פשעי מלחמה (שלא לומר ג'נוסייד), יהיה קשה מאוד לשקם את מעמד האקדמיה הישראלית. יש הרבה סיבות לייחל להחלפתה של ממשלת // שחר אילן
אצלנו תמיד שמחה עטופה בעצב
השמחה הגדולה על חזרת החטופים השבוע היתה רטובה מדמעות, לא רק של התרגשות אלא גם של הכאב על אסון 7 באוקטובר, העובדה שחלפו שנתיים מאז והאובדן שספגנו עד לרגע השחרור. וגם, אמרו רבים השבוע, קצת שכחנו איך לשמוח, מרוב כאב ופחד.
אבל השמחה היהודית יודעת את זה מזמן. גם אם לעתים חגיגות דתיות נראות אקסטטיות, במהות – השמחה הולכת עם הכאב. נכון, בסוכות אנחנו מצווים לשמוח ("ושמחת בחגך"), ולמעשה היהדות כולה שורה תחת העיקרון "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה" ("תהלים"). ורבי נחמן אמר שמצווה גדולה להיות בשמחה. ואנחנו יודעים לשמוח בכיכרות, מכ"ט בנובמבר והקמת המדינה עד ניצחונות במגרשים או על במת האירוויזיון. בכללי, הישראלים מדורגים גבוה במדדי האושר.
אבל גם כל השמחות והמדדים האלה כרוכים בקושי הכללי. השמחה נובעת גם ממנו. רבי נחמן עצמו סבל מדיכאון והתאמץ במיוחד לנסות לשמוח. גם אנחנו מזכירים לעצמנו לעשות זאת — אפילו לאולם אירועים אנחנו קוראים אולם שמחות, כדי לזכור מה לעשות שם. ולפעמים אנחנו בעיקר שמחים לאיד. ובכל מקרה, אנחנו נושאים תמיד עוד צל. הבדיחה על החגים היהודיים היא "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל". שמחה שמתוך אסון. גם בדורנו. גם השבוע. השמחה האדירה על שובם של החטופים היא עוד חוליה בשרשרת הזאת. אנחנו לא מוחקים את היגון, אנחנו מחזיקים אותו עם הששון. // דור סער־מן
