לא צריך להיות מומחה גדול לשוק ההון או לעקוב באופן יומיומי אחר הנעשה בבורסה של תל אביב כדי לדעת שמפרוץ מלחמת אוקראינה וביתר שאת מאז אוקטובר 2023 מניבות מניות החברות מהסקטור הביטחוני - שמקובל לכנותו כיום דיפנס־טק - תשואות יוצאות דופן בבורסה של תל אביב. אלא שגם בהשוואה לחברות מוכרות כמו אלביט מערכות ומנועי בית שמש, שנהנו מזינוקים בהכנסות, ברווחיות ובמחיר מניותיהן, בולטת ארית תעשיות הצנועה. מחיר המניה של יצרנית המרעומים לפגזים משדרות עלה מתחילת השנה בכ־140% וב־12 החודשים האחרונים בכ־350%, כמעט פי 9 מתשואת מדד ת"א־125 בפרק זמן זה. בשלוש השנים האחרונות, מפרוץ מלחמת אוקראינה ותחילת מרוץ החימוש העולמי, ארית הניבה למשקיעים בה לא פחות מ-2,650% (פי 27!). מטבע הדברים הצורך העצום של צה"ל במרעומים לפגזים שנורים מטנקים, תותחים ומרגמות אחראי ישירות לזינוק הזה. ב־2024 הסתכמו מכירותיה ב־126 מיליון שקל והיא נהנתה מרווח נקי של 60 מיליון שקל, אבל גם במבט קדימה ממתין לארית צבר הזמנות של יותר ממיליארד שקל לשנים הקרובות.
ההצלחה הזו מפתיעה גם מהזווית של מי שעומדים בראש החברה. בעל השליטה (51%) הוא איש העסקים החרדי צבי לוי, שמתנזר מכל חשיפה, אינו מתראיין ואינו מצטלם. הוא רכש את השליטה ב־2006 תמורת כ־14 מיליון שקל, ואילו כיום ארית שווה 2.3 מיליארד שקל (עוד נשוב אליו). לצדו, המנכ"ל בשלוש השנים האחרונות הוא חיים שטפלר, בן 71, שנכנס לתפקיד בגיל 68, אחרי שכבר פרש לפנסיה.
הפגישה עם שטפלר נערכת במטה ארית תעשיות הסטרילי באור יהודה, שרק דגמי הפגזים והמרעומים שפזורים בו מזכירים את ייעודה הקטלני של החברה. "הכינוי שלנו היה 'החברה הקטנה משדרות', ולאנשים קשה לשנות את צורת החשיבה כלפינו, אבל את הביטוי הזה לא שמעתי כבר שנה", אומר לי שטפלר בגאווה בתחילת השיחה. "בבורסה אנחנו במועדון המאה - חברות שהשווי שלהן עלה במעל 100% בכל שנה יותר משנתיים ברציפות. אין הרבה חברות כאלה, וזה גורם לנו להרגיש גאווה. אם זה יקרה בשנה השלישית זה כבר יהיה מטורף".
שטפלר רחוק מלהיות המנכ"ל הטיפוסי של חברה ביטחונית. הוא לא צמח בצבא, לא התפתח בהייטק, ולא היו לו חברים במילייה ביטחוני. מה שהיה לו זה ניסיון ניהולי וביצועי, ערמות של קסם אישי וקלילות שנדיר למצוא בתעשיית הנשק, והכשרה מהבית בניתוק רגשי. אלה התבררו כיתרונות משמעותיים בתפקיד שלקח על עצמו. "גדלתי בדירת חדר וחצי בצפון הישן של תל אביב לזוג ניצולי שואה", הוא מספר. "חיינו בדוחק מהעבודה של אבא כסנדלר ומכספי פיצויים מגרמניה. אמא לא עבדה, היא שירתה את אבא ונתנה לו כל יום עוף מכובס. תפקידה בחיים היה שהוא ישרוד. כשהיא ילדה אותי היה לה כל כך קשה נפשית, שהיא העבירה אותי לפנימייה למשך שלוש שנים שבהן היתה בטיפולים. עד היום יש לי תמונה שבה אני מוחזק על ידי המטפלת שרצתה לאמץ אותי".
ואיך היה הקשר עם אבא?
"קשה, הוא חזר מהשואה עם רגשי אשמה שהוא שרד והמשפחה שלו לא. הוא היה מנותק רגשית לחלוטין, ואת היכולת לעשות הפרדה בין היום יום לבין הנפש למדתי ממנו. יש לי עור עבה ואני לא לוקח ללב כלום. אולי אלה גם שאריות מהפנימייה שבה גדלתי. למדתי שם לא להרגיש".
שטפלר התגייס ב־1971 לחיל התותחנים והחל לעבוד כחווט לוחות חשמל. לאחר שלמד הנדסאות חשמל החל לתכנן לוחות בחברת כצנשטיין אדלר, ואז הכיר לראשונה את צבי לוי. לימים החברה שבה עבד נמכרה לאלקו ושטפלר השתלב בסימנס הגרמנית וטיפס לתפקיד סמנכ"ל המכירות והשיווק בישראל. "מכרתי תחנות כוח, רכבות, מכונות דפוס ופרויקטים מתועשים ב־100–150 מיליון יורו בשנה", הוא נזכר.
איך ההורים שלך הרגישו לגבי העבודה בחברה גרמנית?
"זה היה להם קשה אבל הם לא אמרו מילה. לזכותם ייאמר שידעו לתמוך".
ב־2008, לאחר שלוי נכנס להשקעה בארית, הוא פנה לשטפלר והציע לו לכהן כדירקטור חיצוני במקביל לעבודתו בסימנס. בחלוף תשע שנים, פרק הזמן המרבי שבו ניתן להחזיק בתפקיד, דרכיהם נפרדו זמנית. "ארית היתה אז חברה קטנה בשווי של כ־40 מיליון שקל, וצבי אמר לי להרים אליו טלפון כשאצא לפנסיה מסימנס", אומר שטפלר. "כשפרשתי מסימנס התקשרתי והוא הציע שאכנס לארית כמנכ"ל משותף. מכיוון שאני טיפוס היפראקטיבי הסכמתי. הכרתי טוב את החברה, את הלקוחות ואת התחום עוד מהשירות בתותחנים, כך שמבחינתי זו היתה סגירת מעגל. בהתחלה עבדתי ב־20% משרה, אבל האחוזים עלו עם הזמן, והיום אני מנכ"ל יחיד. לכאורה ב־80% משרה, אבל למעשה אני עובד בהיקף של 300%".
מעטים מתחילים קריירה של מנכ"ל בגיל 68.
"הטבע שלי הוא לרצות לכבוש עוד יעד. יש אנשים שיוצאים לפנסיה ואומרים 'עכשיו אני אטייל בחו"ל', אבל אותי זה לא מעניין. בסימנס הייתי כל כך הרבה פעמים בחו"ל שאני בקושי מסוגל לראות שדה תעופה. מצד שני, למי שעבד בחברה בינלאומית והיה פעיל כל הזמן, יש קושי כשאומרים לו לעצור בבת אחת. ואולי זה בכלל רק בראש הדפוק שלי, אבל בשבילי, מי שנכנס לפנסיה מתחיל לספור את זמנו לאחור".
שטפלר הפעוט עם הוריו. "אבא היה מנותק רגשית, לאמא היה משבר נפשי, נשלחתי ל־ 3 שנים בפנימיה"(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
שטפלר כתותחן בשירות הסדיר. "מבחינתי החזרה לארית תעשיות היתה סגירת מעגל"(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
"חברת בוטיק למרעומים"
שטפלר מחזיק מולי מרעום של פגז. "מרעום הוא החלק שמתחבר לפגז כדי להפעיל את חומר הנפץ שיש בו. ישנם מרעומי זמן שמופעלים תוך פרק הזמן שמגדירים להם, ישנם מרעומי הקשה שמופעלים כשהפגז פוגע במשטח, וישנם מרעומי קירבה שמפוצצים את הפגז כשהוא בסמיכות למטרה. מה שייחודי במרעומים שלנו הוא שהם אלקטרומכניים. במרעומים מכניים פשוטים וזולים יחסית יש מנגנון דריכה של גלגלי שיניים שמסתובבים. חמאס למשל מייצר מנגנונים כאלה. במרעומים שלנו מערכת הדריכה היא אלקטרונית ולכן אמינה יותר. זה בעצם מה שהופך אותנו לחברת בוטיק למרעומים. חברות כמונו ניתן לספור רק על כף יד אחת".
והבוטיק של שטפלר הלך והתרחב. ב־2022 הסתכמו מכירותיה של ארית למשרד הביטחון ולחברות ביטחוניות ישראליות בכ־18 מיליון שקל. שנתיים לאחר מכן הן זינקו ביותר מפי 4, ל־80 מיליון. כיום המכירות למערכת הביטחון הישראלית מהוות 64% מפעילות החברה, כשארית מוכרת את המרעומים שלה גם להודו ולאחרונה גם זכתה במכרז לאספקה ללקוח בצפון אמריקה. "מ־2022 שווי החברה זינק פי 20 ויש משקיעים שעשו מיליונים מההשקעה בנו", הוא אומר. "כשנקים חברה בארצות הברית או באירופה ונפתח שם קווי ייצור כמו שאנחנו עושים בהודו, וכשנשיק את המוצר החדש שלנו (גגונים סולאריים לייצור חשמל לחקלאות ולשימושים אחרים - דב"נ), שכבר יסתכלו עלינו אחרת".
את הרוב המוחלט של המרעומים מייצרת ארית בחברה־הבת שלה, רשף טכנולוגיות, הפועלת משדרות. "הצמיחה המהירה שלנו התרחשה אף על פי שהמפעל של רשף בשדרות היה תחת אש כבדה מ־7 באוקטובר, ואת כל תושבי שדרות, שממנה גם כל העובדים שלנו, העיפו לאילת ופיזרו בעוד מקומות בארץ", אומר שטפלר. "גם המפעל עצמו הותקף, ונסגרנו לחודש־חודשיים. אבל היו לנו התחייבויות מול הודו לאספקה שוטפת, כך שלא יכולנו לומר להם 'סליחה, זה לא יקרה'. במקביל גם צה"ל התחיל להזרים הזמנות, וגם חתמנו עסקה עם חברה בצפון אמריקה לספק לה השנה מרעומים ב־400-300 מיליון שקל, כך שפתחנו מחדש את המפעל ברגע שהיתה לנו אפשרות".
איך מתארגנים לספק את כל זה בלי עובדים?
"ההתארגנות היתה מאוד קשה. אין לך כלום ואתה צריך לספק. לקחת את כל ההזמנות האלה היה הימור, והיינו חייבים להיכנס למצב חירום".
מה זה אומר בפועל?
"במלחמה, כשאנשים מקבלים כסף מהמדינה, בן אדם צריך להיות מטומטם כדי לבוא בכל זאת לעבודה, נכון? אז אמרתי לעובדים שחייבים למלא את השורות עוד היום, ושאם אגייס אחרים במקומם הם לא יוכלו לחזור לחברה לאחר מכן. הוותיקים חזרו, אחרים ויתרו, אבל מ־40 עובדים צמחנו ל־250. במקביל, הרחבנו שטחי ייצור במפעל פי 6 מגודלם הקודם. שכרנו כל מה שניתן היה לשכור באזור, הרחבנו את המחסן, ויצרנו קו נפרד לכל מוצר. כל ההסתכלות שלנו השתנתה במהלך המלחמה. במקום לייצר עשרות אלפי מרעומים בשנה היינו צריכים לייצר 400–500 אלף. הקמנו אפילו כיתות לימוד במפעל, כי המקצוע הכי חיוני בייצור מרעום הוא מלחים כרטיסי האלקטרוניקה. זה מקצוע מאוד ייחודי, כי צריך עדינות בידיים וידע טוב בהלחמה. פתחנו בית ספר כדי להכשיר עובדים נוספים וכרגע יש אצלנו 30 תלמידות בחודש. עובדות אצלנו אמהות משדרות, באר שבע וערד".
"אנשי צבא הם פחות ורבליים ביצירת קשרים וחיבורים. צביקה ואני לא אנשי צבא לשעבר, אנחנו אנשי שיווק, ולשנינו יש תשוקה שיווקית. בתעשייה שלנו אתה לא יכול להיות 'קפוץ תחת', זה לא עובד. אתה צריך ללמוד להתחבר ללקוח שלך"
4 צפייה בגלריה
תותחן ישראלי בגבול עזה. "במקום עשרות אלפי מרעומים בשנה, נדרשנו לייצר חצי מיליון"
(צילום: אביהו שפירא)
4 צפייה בגלריה
תותחן אוקראיני בגבול רוסיה. "המלחמה שם לא עזרה עסקית באופן ישיר, כי אסור לי למכור. אבל בעקיפין ניהנה מזה שכל אירופה מתחמשת"
(צילום: Anatolii Lysianskyi/AP)
4 צפייה בגלריה
תותחנים הודים בגבול פקיסטן. "הגבולות שם כל כך ארוכים שאין להודים איך לחסום הכל, אז הם יורים - ולזה צריך מרעומים"
(צילום: Channi Anand/AP)
"נשב וניתן להם להרוג אותנו?"
שוק המרעומים מוערך בכמיליארד דולר בשנה, ולפי דו"חות של אנליסטים עתיד לגדול ל־1.7 מיליארד דולר ב־2031. עם זאת, בניגוד למה שהיה ניתן להניח, לא כל עלייה במפלס האלימות באזור מסייעת לארית. בשיחה עם שטפלר, יום לאחר שישראל פתחה במלחמה נגד איראן, הוא מדגיש כי הזירה החדשה דווקא עלולה להזיק לעסקים. "זו מלחמה של חיל האוויר והיא לא נוגעת לנו", הוא מסביר. "המוצרים שלנו קשורים לשלושה תחומי ארטילריה: פגזי מרגמות, פגזי טנקים וחימוש לרחפנים, שאת המרעומים עבורם אנחנו מפתחים כיום. עם זאת, המלחמה מקשה עלינו מכיוון שהשמים נסגרו. כשאין מטוסים ותובלה, קשה לייצא. צריך גם לזכור שהשוק שלנו הוא 'פרויקטלי', כך שאני חייב לייצב את עצמי עם עוד רגליים עסקיות. לכן אני חייב חברות־בנות, כך שאם רגל אחת קצת פחות טובה בשנה מסוימת, הרגל האחרת תעזור. זאת הזדמנות טובה לבדוק רכש של חברות הן בתחום הביטחוני והן באזרחי. עכשיו למשל אני בודק חברת רחפנים שיש להם יישומים גם בשוק האזרחי".
חברה "פרויקטלית" זה לחיות מהסלמה להסלמה.
"ונניח שאין מלחמות כלל, אז לא צריך מרעומים? מרעום צריך כל הזמן. יש אימונים של הצבא אז יש ריטיינר, ואם חדרנו לצבא זר כמו הודו, אין לזה סוף. הגבולות של ההודים כל כך ארוכים שאין להם איך לחסום הכל בגדר, אז הם יורים כדי לסמן - ולזה צריך מרעומים. מ־2015 עד 2025 סיפקנו להם מיליון מרעומים, ובכל מקום שהם מוכרים אני 37% מהמרעום. ב־2024 חתמנו על הסכם לעוד 5 מיליון מרעומים בעשר שנים. להודו אין מלחמה, ותראי איזה כמויות הם צורכים".
מבחינה עסקית, לעסק שלך טוב שהמלחמה בעזה מתמשכת בלי קץ.
"לא אגיד שאני רוצה שנמשיך במלחמה לנצח כדי שישלחו לנו הזמנות. זה לא יקרה. עסקים אוהבים שקט, הזמנה באמוק מלחיצה את המערכת. בשביל חברה, לחיות בוויברציות מטורפות זה נורא. יום אחד אומרים לך 'אשלם לך מיליון דולר רק תשמור לי סחורה קדימה', ויום אחרי הביקוש צונח. לכן בשביל ימים של שקט אנחנו מפתחים כבר שנתיים תחת החברה־הבת 'ארית קיימות' מערכת אנרגיה ירוקה שמציעה דו־שימוש במתקנים סולאריים, שנשיק בעוד שנה. לטווח של 10-5 השנים הקרובות יצטרכו את כל המוצרים שלנו - גם את המרעומים וגם את הגגות הסולאריים".
עדיין, ארית היא "מניית מלחמות".
"לומר 'נהנים ממלחמה' זו ראייה פשטנית. האם אלביט, למשל, נהנית רק כשיש מלחמות בעולם? לא. היא 'נהנית' מהמתיחות העולמית. מאז מלחמת רוסיה־אוקראינה, בכל אירופה התחילו לחשוב אחרת. מקימים בה מפעלים לייצור פגזים כמו משוגעים, ומדינות כמו דנמרק ופינלנד, שהיית בטוחה שמשקיעות רק בתעשיות אזרחיות של שלום, משקיעות היום הון בחימוש. זה מפני שהבינו שהיום, לא להיות מוכן שמישהו יתקוף אותך, זה פשע. הדנ"א האנושי הוא שמלחמות ימשיכו להתרחש, והרעיון הוא להיות ערוכים לקראת אירוע כזה. לכן מדינות רוצות להתכונן לכל מצב גם אם לא פרצה מלחמה, וזה סיפור של שנים קדימה. לא סוגרים את הפערים שנוצרו בדקה.
"המלחמה באוקראינה לא עזרה לי עסקית באופן ישיר, כי משרד הביטחון לא מאשר למכור למדינות בקונפליקט - לא לרוסיה ולא לאוקראינה. אבל באופן עקיף אנחנו אמורים ליהנות מזה שכל אירופה מתחמשת, ואנחנו בונים את עצמנו. חתמנו לאחרונה מזכר הבנות עם חברה דנית להעברת ידע, שזה בעצם הפצה לאירופה. בסוף 2024 סגרנו עם בהרט אלקטרוניקס, שזה כמו אלביט של הודו, הסכם לעוד עשר שנים שנותן תזרים בסיס של כ־20 מיליון דולר לשנה. בשנה שעברה חתמנו עם לקוח צפון אמריקאי על הזמנה אחת של 320 מיליון שתסופק ב־2025, בתקווה להמשכיות. הרעיון הוא 'רגל בקרקע', כי אם אתה רוצה למכור בארצות הברית או בדנמרק אתה חייב נוכחות שם. אי אפשר למכור להן משדרות, וזה אומר להיכנס למפעל קיים, להקים קו או לבנות מפעל אצל הלקוח. כל המדינות מוכנות לקנות רק מוצרים שיוצרו על אדמתן".
אתה מדבר מראייה עסקית קרה. אין לך קושי עם זה שהפגזים שהמרעומים שלכם מפעילים גורמים להרג גם של חפים מפשע?
"ברור. אבל זה קורה מתוקף אירועים ולא בזדון. במלחמה אין לך שליטה על הנזק האגבי, וככל שמרעום טוב ואמין יותר הוא פוגע פחות בחפים מפשע. מבחינתי, נזק אגבי הוא גם מרעום לא איכותי שלא מתפוצץ, והמשמעות היא שהעברת טיל במתנה לאויב שלך, שלוקח אותו למחסן חומרי הנפץ שלו".
ואתה חי לגמרי בשלום עם עצמך כגורם משמעותי בתעשיית הנשק.
"לומר שתעשיית הנשק היא לא תעשייה לגיטימית זה בעצם לומר 'בואו נשב וניתן להם להרוג אותנו'. אני בן לניצולי שואה, של יהודים שלא היתה להם אפשרות להתגונן. לכן זו גם תעשייה שמצילה חיים, כי אם היא לא תהיה, לא יחיו פה. אם נשקיע 100% מהכסף בחינוך, תהיי מספיק בטוחה בגבולות?
"אגב, ארית קיימות זה פיצוי על העיסוק הראשי שלנו: מרעומים הורגים, ועם המערכת הסולארית מצילים את האנושות. אני מקווה שמכירות מוצר הקיימות שלנו יעלו על אלה של רשף. השוק הירוק הוא שוק מטורף".
"מאז מלחמת אוקראינה, בכל אירופה מקימים כמו משוגעים מפעלי פגזים. מדינות כדנמרק ופינלנד, שהשקיעו רק בתעשיות שלום, משקיעות הון בחימוש. זה מפני שהבינו שהיום, לא להיות מוכן שמישהו יתקוף אותך, זה פשע. הדנ"א האנושי הוא שמלחמות ימשיכו"
"החזון כולו של צביקה"
היצירתיות העסקית הזו, אומר שטפלר, "כולה החזון של צבי, הבעלים, שידע לומר מה צבאות יחפשו".
חזון של מלחמה?
"הוא ראה בארית חברה שמייצרת מוצר שאין לאחרים, והבין שיש שוק למרעומים בעולם".
מה הרקע שלו?
"הוא טברייני גאה במקור ממשפחה חרדית ואיש עסקים פר אקסלנס. יש כאלה שעושים קורסים ותארים ברחבי העולם, אבל צבי לא נולד עם כפית של כסף בפה ותראי לאן הוא הגיע. הוא איש שיווק טוב ומזהים את זה בשניות".
מה לטברייני חרדי ולהשקעה בחברה ביטחונית?
"הוא נכנס להשקעה בארית מכיוון שחיפש חברה בורסאית. אבל בניגוד למשקיעים אחרים שעברו בחברה, קנו בשביל לעשות קצת כסף ומכרו, צביקה האמין בה ולא עזב גם בשנים הרעות. הוא בן אדם עם תשוקה למה שהוא עושה, והוא סוחר מאוד רציני. הוא בעל בית שמאוד מעורב אישית, וזו הגדולה שלו והסוד להצלחה. הוא לא מאנשי העסקים מהסוג של 'שגר ושכח'. והחזון שהיה לו באמת הצליח".
איך נוצר הקשר ביניכם?
"הוא הקים בטבריה את רל אלקטריק, שהיתה חברה משפחתית לייצור לוחות חשמל, ואני ניהלתי חברת־בת של כצנשטיין אדלר שמכרה לו ציוד, כך שהוא ואני גדלנו יחד מקצועית. היו בינינו יחסי עבודה מצוינים ושמרנו על קשר במשך 20 שנה. בסופו של דבר הוא שמר לי חסד נעורים והציע לי להצטרף לארית כדירקטור חיצוני. הוא רצה לחזק את השיווק בארית והוא עובד בעיקר עם אנשים שהוא מכיר הרבה שנים. זה חשוב לו. לי ולו יש את התשוקה השיווקית, ואנחנו מבינים אחד את השני בשלושה משפטים".
למה לא מכירים אותו? ברשת אי אפשר אפילו למצוא תמונה שלו.
"הוא איש מאמין והוא חושב שפרסום זה לא טוב, כך שהוא מעדיף להישאר בצללים".
שניכם קצת נטע זר ולא ליהוק מקובל בתעשייה הביטחונית. אפשר להבין את זה מהלשון החופשייה שלך.
"אנשי צבא הם פחות ורבליים ביצירת קשרים וחיבורים", הוא מחייך. "צביקה ואני לא אנשי צבא לשעבר, אנחנו אנשי שיווק. בתעשייה שלנו אתה לא יכול להיות 'קפוץ תחת', זה לא עובד ככה. אתה צריך ללמוד להתחבר ללקוח שלך".
אמברגו הנשק על ישראל, שמתחילים לראות ניצנים שלו, משפיע עליכם?
"בהחלט. ספקי משנה הפסיקו לספק, נאלצנו לפתח רכיבי מוצרים לבד - ופיתחנו. יש מדינות שלא אזכיר בשמן, שתמיד עבדו איתנו ללא בעיה והיום לא מספקות לנו. ואני לא מדבר על אירופה, אלא על מדינות אחרות שהחליטו שבעולם עם קונפליקט הן לא רוצות לשלוח. במקרה כזה את יכולה לנסות לשכנע את הספק אבל זה לא תלוי בו אלא בממשלה. לכן הרעיון הוא ייצור ישראלי, כדי שכמה שפחות אהיה תלוי בספקים בחו"ל".
אנגליה, ספרד ומדינות נוספות כבר מחרימות באופן מוצהר.
"אנחנו לא עובדים עם אנגליה אז האמברגו שלה לא משפיע עליי. ועשינו מעקפים כאלה ואחרים כדי להשיג רכיבים או חומרי גלם שחסרים, עבדנו עם מדינות אחרות. אבל זה לא פשוט, כי אתה עדיין תלוי בחו"ל. מדינות מסוימות מסרבות לספק, אחרות יכולות להחליט להעלות לך דרסטית מחיר. לכן חייבים עצמאות ייצורית. אי אפשר לסמוך רק על המחסנים של האמריקאים, וכשמלחמה נגמרת - צריך להתכונן למלחמה הבאה".
