העיסוק בתרבות מביא אותך במשך השנים לשקר באופן קונסיסטנטי על דברים שראית או קראת, כאלה שלא תשלימי לעולם אבל את יודעת לעשות את הפרצוף הנכון כשמזכירים אותם (על פי רוב, קמט קטן בין הגבות בליווי: "בטח, בוודאי"). אבל אז נולדים לך ילדים, ואת מקריאה להם קלאסיקות כי הם אמורים להיות יותר טובים ממך, מי יסעד אותך בזיקנתך אחרי הכל, ומגיעה בעצמך לקלאסיקות שלא הכרת.
כך הגעתי ל"רובינזון קרוזו", כשהקראתי לפני השינה גרסה לילדים (של מוטי ברכאן. מומלצת). משם המשכתי למקור, יצירת מופת רוחנית ועל־זמנית. מרוב שנדמה לנו שאנחנו יודעים מי זה רובינזון קרוזו, מרוב שזה נהפך למטבע לשון, נשכח שהוא פשוט סיפור אנושי מרהיב. ובעצם הרבה יותר מזה. בחיי, אין לי שום מושג איך הוא לא חלק מהתוכנית לבגרות במדינת ישראל. כי הספר הזה שייך לפה ממש. גיבורו הוא נער צעיר עם הרהורי שובבות שמחליט, בניגוד לעצת אביו החולה, לצאת למסעות בים. האבא הזה כבר איבד שני בנים שאף אחד לא יודע איפה הם, ואת בנו השלישי הוא רוצה לידו, שיחיה חיים מהוגנים עם ודאות וביטחון. והוא מנמק את עצמו מצוין (בטח כמו הרבה אבות אחרים שהילדים שלהם רצו לעלות לאיזה מזרח תיכון להקים מדינה). כל כך מצוין, שרובינזון מיד משתכנע, אומר לאביו כן, וממש מעט זמן אחר כך יוצא לים. האונייה שבה הוא מפליג נקלעת לסערה, הקפטן אומר לו שזה באשמתו, רובינזון נזכר בדברי אביו, נשבע שהוא לא יעשה זאת שוב, ולכן עד מהרה כמובן יוצא שוב לים. עוד דברים איומים עתידים לקרות לו עד שהוא דורך שוב על חוף.
רובינזון מגיע לאי הבודד לא כקורבן, אלא כמי שמחפש חלום בלתי הגיוני שוב ושוב. נשמע מוכר. ודווקא שם, באי הבודד והמפחיד, בתוך הטבע הפראי, כשהוא חסר כל ועובר ייסורים נוראיים — הוא מרגיש האיש הבר־מזל ביותר בעולם. למה? איך הגרוע שבזמנים ממלא אותך תקווה? נדמה שאלה שאלות שרלוונטיות למקום שלנו עכשיו, ובעצם מאז ומעולם.
