יחד עם גדרות עוטף עזה שנפרצו בטבח 7 באוקטובר נפרצו גם גדרות האנטישמיות. הגזענות נגד יהודים, שנראה ששככה אחרי מלחמת העולם השנייה, הרימה את ראשה והפכה כמעט לגיטימית בזרמים פוליטיים מסוימים, ולגיטימית על מלא ברשתות החברתיות. לפי דו"ח של אוניברסיטת תל אביב, 20 יהודים נרצחו בעולם ב־2025 בארבעה פיגועים אנטישמיים — המספר הגבוה ביותר זה שלושה עשורים. האלימות גלשה ל־2026 כשבמישיגן שבארצות הברית התנגש נהג רכב עמוס בחומרי נפץ בבית כנסת ובמזל לא התפוצץ, ובשכונת גולדרס גרין שבלונדון תוקף דקר שני גברים יהודים. בבירת בריטניה נרשמו גם הצתות אמבולנסים של ארגון יהודי וכן של בתי כנסת ובתי ספר יהודיים.
לפי הדו"ח, מעבר לאלימות עצמה, המגמה המדאיגה יותר היא הנורמליזציה החברתית הזוחלת שלה. יותר יהודים ברחבי העולם מדווחים על פחד גובר להתהלך עם כיפה או ציצית, לשלוח ילדים לבתי ספר יהודיים, ולהשתתף באירועי קהילה פומביים. לפי המחקר, ישנן מדינות שבהן מספר התקריות הללו ירד (צרפת, גרמניה וארצות הברית למשל), אבל שיעור האלימות הפיזית דווקא עלה.
ההשפעה של כל זה על המתרחש בישראל כפולה. מצד אחד, האירועים מזינים תחושת בדידות וניכור מהעולם והבנה שהתמיכה הבינלאומית בנו נעלמת. מצד שני, הם מחזקים את השיח על עלייה מכיוון שקהילות בצרפת, בדרום אפריקה ובאוסטרליה מדווחות על עלייה בפניות לגבי הגירה לישראל.
אלא שכלל לא ברור מה המדיניות הישראלית כלפי הסוגיה מנסה להשיג. מצד אחד, נראה שהממשלה והציונות תמיד נהנו ללחוץ על עצב האנטישמיות; מצד שני, הבעיה אמיתית וכואבת. בסוף אנחנו נשארים עם השאלה: האם יש עוד מקום בטוח ליהודים?
