האנדרלמוסיה ששררה בנתב"ג בסוף אוגוסט היא רק אחד הסימפטומים למצבו של ענף התיירות הישראלי, שנפגע אנושות מאז 7 באוקטובר והמלחמה הרב־זירתית שפרצה בעקבות הטבח.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שבין ינואר ליולי השנה נכנסו לישראל 539 אלף תיירים בלבד — ממוצע של 77 אלף תיירים בחודש. זה כלום בשביל מדינה שיש בה שמש גם בחורף, עיר שמקודשת לשלוש דתות ואת המקום הנמוך בעולם. לשם השוואה: בשבעה החודשים הראשונים של 2023, לפני הטבח, נכנסו לישראל 2.2 מיליון תיירים.
ימי השיא בתיירות של טרום הקורונה שבהם נכנסו לישראל 4.5 מיליון תיירים בשנה נראים רחוקים מאוד, וכך גם יעדי משרד התיירות מלפני המלחמה: 7 מיליון תיירים בשנה ב־2030. כך או כך, המספרים האלה הם לא פחות מאסון למדינה, כלכלי ותדמיתי. שהרי תיירים רבים שהגיעו לפה בעבר הפכו עם הגיעם לארצם לשגרירי הסברה אותנטיים ואפקטיביים מכל משפיען יהודי או אוונגליסטי שמובא לפה על ידי משרד התיירות.
מסיבה זו, צריך פה שר תיירות שלא מכהן במקביל בעוד שלושה משרדים גדולים, וגם להוציא לפועל תוכנית לאומית רצינית, או אפילו להקים קבינט תיירות בין־משרדי שיסנכרן את המערכות השונות כדי להביא לכאן אורחים מחו"ל. אלא שגם אם יוקם קבינט שכזה ולתפקיד ימונה אדם שמחויב לנושא צריך להתקיים פה עוד תנאי בסיסי: שקט.
