מירי רגב הפכה לראשונה לשרת התחבורה במאי 2020, מה שאומר שזה שש שנים היא האישה המשפיעה ביותר על הענף. במהלך השנה האחרונה היא הפכה גם לשרת התחבורה הראשונה שצריכה להתמודד עם אירועים חסרי תקדים כגון סגירת המרחב האווירי בזמן המלחמה נגד איראן, הפעלת טיסות חילוץ להשבת ישראלים באמצעות החברות הישראליות בלבד וניהול סיכונים דרמטי של התחבורה הציבורית בימים שבהם טילים מאיראן נוחתים פה. אבל כגודל האירועים, כך גודל האכזבה וחוסר העשייה. נראה שהכאוס בנתב”ג בסוף אוגוסט, כולל אירוע ההשבתה של עובדי רש”ת בזמן שהיא ובכירי משרדה נופשים במרוקו, הוא סיום הולם לקדנציה שלה.
גם בתחום התחבורה הציבורית המהלך הבולט שלה היה משהו שהיא לא עשתה — החלטתה להפסיק להתנגד להקמת המטרו, פרויקט שאותו היא כמעט הכשילה בקדנציה הקודמת שלה. במסגרת פעילותה בממשלה הנוכחית רגב חיפשה אירוע שיחקוק את שמה בדפי ההיסטוריה, לפחות ברמה ההצהרתית, למשל קידום עבודה על מסילת רכבת מאיחוד האמירויות שתעבור דרך ירדן, הקמת מרכז תפעולי לחברת תעופה זרה שתוזיל את הטיסות, הכנסת אובר לישראל, חקיקת חוק רשויות מטרופוליניות שיעשה סדר בניהול התחב"צ, קידום רכבת מקריית שמונה לאילת ואפילו קומה נוספת לכביש 6. אף אחת מהתוכניות הללו לא קרובה להתממש. בזמן כהונתה המשיך המשרד לקדם פרויקטי תשתית עצומים, ובהם המסילה הרביעית באיילון, נתיבים מהירים וגם מיזמי רכבת — כבדה וקלה. השאלה המרכזית לגבי כהונתה נותרה יכולת הביצוע: האם ההשקעה העצומה תביא לצמצום הפקקים, הגדלת הנגישות והוזלת הטיסות? ב־2026 עדיין קשה לומר שהמטרה הגדולה, שינוי מבני של הרגלי הנסיעה בישראל, הושגה.
