מאז בואה לעולם, מיטלטלת פרשת קטארגייט בין תסריטי קצה ותרחישי קיצון. בין פלילי למוסרי; בין יחסי ציבור תמימים לפגיעה בביטחון המדינה; בין פרקטיקות מקובלות לבין הפרשה החמורה ביותר בתולדות מדינת ישראל. וגם, בין שופט השלום מנחם מזרחי לשופט המחוזי עמית מיכלס — שניים שמרכיבים משקפיים משפטיים אך רואים דרכם תמונה משפטית שונה לחלוטין. אבל על דבר אחד בפרשה אפילו רמאי מדופלם כבנימין נתניהו יסכים: אילו העובדות המוסכמות לגביה — תשלומים מקטאר ליועצי ראש הממשלה — היו נקשרות לבכירים בלשכות נפתלי בנט או יאיר לפיד, כמויות הרעל שנתניהו ושופרותיו היו מרוקנים על ראשם, ובצדק, היו אינסופיות. במקביל, יש להניח שהם גם היו דורשים להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחשוף כיצד חדרו גורמים זרים ללב לבה של ממשלת ישראל; מארגנים הפגנות נגד "מכירת המדינה לקטארים", וחוזרים שוב ושוב על המנטרה שלפיה מקור התסבוכת הוא "ממשלה לא לגיטימית שקמה בתרמית בניגוד לרצון העם".
בימים אלה מגששת הפרשה את דרכה ומחפשת את המסגור הפלילי שלה. האם יועצו הבכיר של ראש הממשלה יונתן אוריך הוא "עובד ציבור" לצורך עבירות השוחד והפרת האמונים? האם קשריו עם הלוביסט האמריקאי ג'יי פוטליק עונים להגדרת "מגע עם סוכן זר"? האם מעשיהם של אוריך ופלדשטיין "פגעו בביטחון המדינה"? מה היה אופי קשריו של שרוליק איינהורן עם הקטארים? האם קטאר היא בכלל "מדינת אויב" לאור העובדה שהיא גם תומכת ומממנת את הטרור של חמאס ובמקביל מהווה שוק כלכלי שישראלים רבים, כולל בכירים במערכת הביטחון, סוחרים בו. ואם כל זה לא מספיק: היא גם צלע חיונית במאמץ לשחרור חטופים, וחלילה לסיכולו, אם תהיה התנגשות בין האינטרס שלה לאינטרס המצרי.
בגלל כל אלה, פרשת קטארגייט היא סיפור שניתן לספר ולהבין מכמה זוויות, ואם תיבחר הגרסה הפלילית, יהיה עליה לעמוד ברף הוכחה גבוה, כשבסוף אין לדעת אם התיק יגיע לשופט כמו מזרחי או לשופט כמו מיכלס.
וישנו כמובן הסיפור הגדול יותר. עד כמה ידע נתניהו על הפרנסות הצדדיות של יועציו. אם ידע — זה חמור. אם לא ידע — גם חמור. בשני המקרים הוא לא יוצא טוב. נתניהו עצמו נחקר בחקירות פתוחות, כלומר לא כחשוד ומוזהר. בינתיים הוא מרחיק את עצמו מהפרשה, אבל טורח לפזר סביבה סוג של אדישות שוות נפש. מה בסך הכל רוצים מהפרילנסרים האומללים שחופש העיסוק מאפשר להם להתפרנס יפה מכספה של מעסיקה לגיטימית?
אפשר להבין אותו. הנבירה בדקדוקי המשפט משכיחה מעט את הסירחון הגדול שעולה מהעובדות הפשוטות: מדינה שמימנה את הרוצחים הגרועים ביותר שטבחו בישראלים, מממנת גם את יועציו הקרובים של ראש ממשלת ישראל. עובדה זאת היתה אמורה להספיק כדי לעורר זעזוע בלבו של כל אדם הגון, וזה היה אמור להספיק גם כדי לעורר זעזוע אצל ראש הממשלה. העובדה שזה לא קורה היא עוד אחת מהראיות המובהקות ביותר לעומק השפל שאליו ירדו נתניהו וחברי ממשלתו.
