אביעד פרידמן ואנשי מינהלת תקומה שבראשה הוא עומד הם גשר בין הקהילות השבורות בעוטף עזה לממשלה. זה גשר שנועד לשקם הריסות ולשקם את האמון במדינה, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית - משום שהיא מתרחשת בשטח חרב, כשהתושבים חיים בטראומה מתמשכת והמדינה נתפסת אצלם לא כמי שמגינה אלא כמי שנכשלה ומכשילה.
פרידמן ואנשיו נדרשים לא רק לשקם בתים ותשתיות, אלא גם לבנות מחדש תחושת שייכות, אמון בסיסי במוסדות, ויכולת של קהילות שלמות להאמין שיש להן עתיד במקום שבו התרחשו הזוועות. והם פועלים כנציגים של ממשלה כבדת תנועה ומנוכרת.
כמעט כל החלטה שהם מקבלים נבחנת בזכוכית מגדלת: כל עיכוב, כל טעות או חוסר רגישות – עלולים להעצים את תחושת הנטישה של התושבים. ומשום שהתקציב אמנם גדול, אך לא אינסופי, הם חייבים לקבל גם החלטות שאינן לרוחם של התושבים. גם כשהם צודקים, והם תמיד צודקים. דילמות כאלה הגיעו כבר פעמיים לבג"ץ שקיבל את עמדת תקומה.
ביום פתיחת שנת הלימודים ראש המינהלת פרידמן ביקר בבתי ספר וגני ילדים ביד מרדכי, שער הנגב, שדרות, נתיב העשרה ושדות נגב. הוא הספיק לאכול ארוחת צהריים עם שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי שהתארח ב"עתיד לעוטף", תנועה שייסדו התושבים בעקבות 7 באוקטובר. משם פרידמן המשיך להלווייתו של אילן וייס מבארי, כנציג ממשלת ישראל. את היום סיים בדיון במשרד האוצר בירושלים בו נבחרו מיזמים בחבל תקומה שבהן תשקיע הממשלה באמצעות המנהלת.
כך, בין גני הילדים לשולחן הממשלה, בין טקסי זיכרון לדיוני תקציב, נמתח יומו של פרידמן — כמו משימת תקומה כולה — על התפר הדק שבין שיקום ההריסות ובניית אמון מחודש במדינה.
