כשליפ־בו טאן נכנס לתפקיד מנכ"ל אינטל במרץ 2025, הוא קיבל לידיו חברה שבורה, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חזון. אינטל כבר פספסה את מהפכת המובייל, הרכבת למהפכת ה־AI כבר יצאה מהתחנה, והתוכנית האסטרטגית של המנכ"ל הקודם פט גלסינגר להפוך את החברה ליצרנית בעבור חברות אחרות ייצרה בעיקר הוצאות עתק. המשקיעים היו מיואשים, העובדים מודאגים, המניה בצניחה חופשית. גם הפעילות בישראל, שהעסיקה בעבר יותר מ־11 אלף עובדים הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות.
אחרי כמה חודשים שקטים של עבודה מאחורי הקלעים, התמודד טאן עם משבר שהיה יכול לסמן את סוף כהונתו: באוגוסט 2025 הוא עלה על הכוונת של דונלד טראמפ, שהורה לטאן להתפטר בטענה שהוא מצוי "בניגוד עניינים חמור" על רקע קשרי עבר לסין. אבל המשבר הזה התברר בדיעבד כנקודת המפנה של אינטל. טאן נפגש עם טראמפ בבית הלבן, ובמיומנות מרשימה הפך אותו מאויב לאוהב, ולבעל עניין בהצלחת החברה אחרי שהממשל הפדרלי המיר מענק להשקעה בשווי 10% ממניות אינטל.
טראמפ גייס את עוצמת הממשל הפדרלי כדי לכבוש את הדרך לאינטל, ושכנע או אילץ את אנבידיה, אלון מאסק ואפל להשקיע בה, לשתף איתה פעולה או להשתמש בשירותיה. במקביל, שינויים בשוק ה־AI יצרו דרישה מוגברת למעבדים מרכזיים (CPUs), עדיין נקודת עוצמה של אינטל, והבשלת האסטרטגיה של גלסינגר ייצרה לחברה מקורות הכנסה חדשים. ביולי סיכמה אינטל את הרבעון השני עם צמיחה של 25% בהכנסות ל־16.1 מיליארד דולר — הצמיחה הרבעונית החזקה ביותר של החברה מזה עשור וחצי. עוד מוקדם להכתיר את מאמצי טאן כהצלחה. אבל שנה וחצי אחרי שהתיישב על כס המנכ"ל אינטל היא חברה מלאת תקווה.
