זו ללא ספק היתה השנה הקשה והמאתגרת ביותר ב־36 שנות שלטונו של המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי. מה שהחל בשלהי השנה שעברה עם חיסול בן טיפוחיו, מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, התפתח עד מהרה לקריסה כמעט מוחלטת של הציר השיעי שנבנה בעמל רב ונועד לכתר את ישראל ולהשמידה ביום פקודה. קריסת משטר בן הברית הקרוב בשאר אסד בסוריה שהגיעה מיד אחר כך רק המשיכה את מגמת אבדן הנכסים של המשטר האיראני.
המערכה חסרת התקדים מול ישראל ביוני האחרון נחתה על איראן בהפתעה בזמן השיחות עם ארצות הברית בעומאן. חמינאי מעולם לא האמין בשיח עם "השטן הגדול", אבל אישר לנציגיו לפגוש את האמריקאים כחלק ממהמדיניות המסורתית של משיכת זמן וגרירת רגליים בדרך לגרעין. המכה שחיל האוויר הישראלי הנחית בלילה הראשון של המתקפה היממה את המשטר, שנותר ללא ההנהגה הצבאית שלו וללא כמה מהמדענים שעמדו מאחורי תוכנית הגרעין. חמינאי עצמו נאלץ להסתתר בבונקר, אבל גם משם שמע היטב את האיומים המפורשים על חייו שהגיעו מירושלים ומוושינגטון. המתקפה האמריקאית על מתקני הגרעין שהגיעה בהמשך דחתה למועד לא ידוע ואולי אף גנזה סופית את החלומות הגרעיניים של איראן.
למרות המכות הקשות שספגה, המערכה הקצרה הוכיחה כי ההתעקשות על פירוק תכנית הגרעין של איראן לא תספיק לנטרול האיום שמשטר האייטולות מהווה על האזור. הנזק שגרמו הטילים האיראנים בישראל היה עצום, וחמינאי מתגאה בכך מאז סיום המערכה.
הישג נוסף של חמינאי הקשיש הוא עצם שרידתו של המשטר לאחר המכות שהונחתו עליו. המצב הפנימי באיראן בכי רע. שיעורי אינפלציה ואבטלה גבוהים, מטבע קורס, מחסור בחשמל ובמים ותשתיות רעועות, כשברקע איום חזרת הסנקציות של האו"ם. כל אלה יוצרים תסיסה מתחת לפני השטח - תסיסה שאולי עוד עשויה להתפרץ לפני הסתלקותו מהעולם של המנהיג העליון.
