כששר האוצר בצלאל סמוטריץ' בחר במהרן פרוזנפר לממונה על התקציבים ההיגיון נראה מובן: אחרי מלחמה שהעיפה את תקציב הביטחון מכ־65 מיליארד שקל ליותר מ־188 מיליארד שקל, האוצר רצה מישהו שמכיר את המערכת מבפנים. פרוזנפר, תת־אלוף (מיל') — שהיה ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון והיועץ הכפסי לרמטכ"ל — מעין שר האוצר של הצבא — וישב בוועדת נגל, שבחנה את בניין הכוח הרב־שנתי — הפך לממונה הראשון שלא עבד במשרד האוצר, אלא רק מולו.
איש לא הכיר טוב ממנו את הצינורות שדרכם זורם הכסף. מי שאמור לרסן את מערכת הביטחון, כך חשבו באוצר, יודע בדיוק איפה קבור הכלב. אלא שהדרך לתפקיד הפכה לסאגה שהחלישה אותו עוד לפני שנכנס. המינוי נפסל שלוש פעמים בנציבות שירות המדינה: פעם בשל הסכם ניגוד עניינים מורכב שהגביל את מעורבותו בתחומים מרכזיים באוצר, ובעיקר משום שסמוטריץ' מינה עד אז שמונה בכירים, כולם גברים. הפתרון לא היה מקצועי אלא מבני: רק כשאושר מינויה של מיכל עבאדי־בויאנג'ו לחשבת הכללית, אושר גם המינוי שלו. בין פרישתו של יוגב גרדוס לכניסת פרוזנפר עברו חמישה חודשים שבהם אגף התקציבים תפקד בלי ראש, בדיוק בשלב הקריטי של גיבוש תקציב 2026.
פרוזנפר אינו מזוהה פוליטית, אבל התפקיד אינו נמדד בביוגרפיה אלא בכוח. הממונה על התקציבים היה מסורתית הבלם המקצועי המרכזי במשק הישראלי, והשנה כמעט לא נשמע קולו: לא במאבק על היקף תקציב הביטחון החדש, שכבר האמיר מ־112 ל־183 מיליארד שקל, לא מול הכספים הקואליציוניים, ולא כשתקציבים מאושרים נפתחו מחדש. קודמיו בתפקיד ידעו לייצר עמדה ציבורית גם במחיר עימות עם השר; ממנו כמעט לא נשמעה אמירה כזו. יתרה מזו, כמעט ולא נשמע קולו בכלל. זו האירוניה של השנה שלו. הוא הובא כדי לרסן את המערכת שגידלה אותו, ונכנס לתפקיד מוחלש מהתהליך עצמו, מול שר שכבר הוכיח שהוא מדלג מעל הדרג המקצועי. בשנה הבאה, כשתקציב 2027 ייפתח, יתברר אם התפקיד עצמו התרוקן מתוכן או שמא המינוי היה טעות מלכתחילה.
