מר ביטחון. ממשלת נתניהו הנוכחית היא הממשלה השנייה בהיסטוריה של ישראל שמשלימה כהונה מלאה(1). נדמה שאף אחד בממשלה ומחוצה לה לא האמין שזה יקרה(2). אולי חוץ מבנימין נתניהו עצמו. אולי לו היה ברור כל הזמן שהוא יחזיק את הקואליציה שלו שלמה עד הסוף. הפיכה משטרית ששיסעה את החברה, טבח 7 באוקטובר, מלחמה ממושכת בשבע זירות שגבתה חיי אדם ועוד אינספור מחירים(3), אבל דבר מזה לא פגע בביטחון של נתניהו בדרכו, בביטחון שהוא חש בכיסא, בביטחון של תומכיו שאין עוד מלבדו, בביטחון של שותפיו שבלעדיו הם באופוזיציה, אם לא מתחת לאחוז החסימה.
מר כלכלה. לכל דבר יש מחיר, הכל עניין של מאזנים, יש היצע ויש ביקוש, צריך לנהל נכון את הסיכונים ואת ההשקעות. נתניהו יודע את כל זה. הוא מנהל את כל זה כל הזמן. מאוד קל לעשות זאת כשלא הוא משלם את המחיר. הוא קנה את השלטון, והחשבון הוגש במלואו לאזרחי ישראל.
ריסוק מערכת המשפט, הצרת צעדי התקשורת, נפילת המשטרה(4), האלימות הלאומנית בשטחים, הכשרת ההשתמטות, הלבנת השחיתות — כמנהל טוב, נתניהו מחלק את המשימות, מאציל סמכויות, בוטח בעובדיו שימלאו את תפקידם. נתניהו הימר בשורט על הדמוקרטיה והממלכתיות, וגרף שוב ושוב את הרווחים.
והציבור משלם. בדם, בעצבים, בימי מילואים, בעתיד ילדינו. כל אחד מהצעדים האלה העמיק את הקרע בעם, חלק מהם עלו בחיי אדם, חלק הרסו את המערכות הציבוריות, חלק פגעו עמוקות בעשורים של ניסיונות לשילוב החרדים בחברה, שילוב שכל המומחים מסבירים שהוא קריטי להמשך קיומה של המדינה. אבל אצל נתניהו אין עתיד, ואין עבר. יש רק הווה, וההווה הוא כיסא.
איזה גאון, איזו אנגלית, איזה קמפיינר. זו תמיד הנראות. גם כשנתניהו עוד חשב על העתיד, הוא חשב על איך הוא ייראה בעתיד הזה. גם כשהוא חושב על העבר, הוא חושב על איך הוא נראה בו. גם כשהוא מדבר אנגלית, הוא חושב על איך הוא נשמע, לא על מה הוא אומר. לכן אין לו בעיה לכופף את האמת, להעביר מסר אחד בעברית ומסר הפוך באנגלית. לכן הוא לא מתערער גם לנוכח צווי מעצר מבית הדין בהאג ובידוד בינלאומי. כן, זה לא נעים. הוא היה מעדיף להישאר קינג ביבי. אבל הכיסא חשוב מהכל.
ועכשיו זה שוב המאני טיים. יותר משהוא יודע לנהל ממשלה, נתניהו יודע להתמודד על ראשות הממשלה. זה מה שהוא הכי טוב בו. זה מה שהוא עשה גם בכל ארבע השנים האחרונות. הוא מגיע לבחירות חבול, נטול הישגים מדיניים וביטחוניים, במשק שמצבו טוב מהצפוי אבל שממשיך להישחק, עם בסיס תמיכה שאפילו הוא עצמו מודה שמתחיל להימחק(5). אבל אלה בדיוק התנאים שבהם הגאון פורח. החרבות נשלפות, סימוני המטרה "בוגדים" מפוזרים לכל עבר, מכונת המסרים משתכללת, אין יותר שום סטנדרט, כל עיקרון אפשר לרמוס, כל אחד אפשר לדרוס.
ארבע שנים הוא חיכה לישורת האחרונה, לכיף הגדול שלו, והנה הגענו. כלום לא הפריע לו, רק להגיע לכאן, לעכשיו, לזה. ארבע שנים הוא מהדק את המיצוב שלו כיחיד שיכול להנהיג את ישראל, גם כשהוא ושריו נכשלו בכל היבט, בכל חזית, גם כשהמחירים היו בלתי נתפסים. זה לב הזירה, אבל תמיד צריך לגדר אותה. לכן ארבע שנים הוא גם מכשיר את הקרקע לדה־לגיטימציה של התוצאות, אם יפסיד(6). הטלת הספק בוועדת הבחירות המרכזית, במערכת המשפט(7) ובמחנה הנגדי נהפכה לכלי עבודה מרכזי — עד כדי חשש ממשי מחיקוי של אירוע הקפיטול(8).
בן של היסטוריון. בעבר ההנחה היתה שנתניהו מוטרד ממקומו בספרי ההיסטוריה. נכון שהוא בילה מאז 7 באוקטובר לא מעט זמן בלהתכחש לכל מה שייכנס להיסטוריה, למחוק, לשכתב. אבל כל זה התנהל על אש קטנה, כדי להתמקד במטרה המרכזית: ביצור השלטון ללא הגבלת זמן. אם הוא יעשה זאת, הוא יוכל להתפנות לכתוב את ההיסטוריה כרצונו (ולהמשיך להתעלם מהעתיד). כל מה שהוא צריך לשם כך זה את הסיבוב הבא, שיאפשר לו להשלים את המהלכים לשינוי המשטר. גם את זה בנים של היסטוריונים יודעים היטב. רק עוד ניצחון אחד — ונצח.
***
(1) הראשונה היתה ממשלת גולדה מאיר הראשונה, זו שפעלה עד מלחמת יום כיפור.
(2) שר האוצר בצלאל סמוטריץ', למשל, אמר ב־ 7 באוקטובר שהציבור ישלח אותם הביתה.
(3) חשבו מה עשו מלחמות קודמות לקריירות של גולדה מאיר ומנחם בגין.
(4) כל אחד קיבל תיק שנבחר בקפידה — יריב לוין, שלמה קרעי, איתמר בן גביר. כל אחד נשלח להרוס בזירה שבה הוא יצליח להשיג את ההרס המקסימלי.
(5) "ברחו לנו 10 מנדטים. לא יודע איך להחזיר אותם" — זו גם הודאה וגם הוראת פתיחה באש בתותחים הכבדים יותר של הקמפיין.
(6) ואם כל גולשי פולימרקט שמהמרים על עסקת חנינה טועים.
(7) אף ששופטיו המליצו להסיר את סעיף השוחד מהאישום נגדו.
(8) שגם הוא, כדאי להזכיר, לא הועיל.
