בעתיד, יש סיכוי שהשנים האלה שאנחנו חיים בהן כיום, ימי רשתות חברתיות ומגיפות עולמיות, יקבלו את הכינוי "שנות הזעם". כל דבר מכעיס את כולם, וכל אירוע, זניח ככל שיהיה, מעורר התפרצות של חימה גלובלית. כמה זניח הגירוי לזעם? הנה, למשל, פרסומת לג'ינס שעשתה כותרות השנה: זאת לאמריקן איגל בכיכובה של השחקנית סידני סוויני.
כמקובל בעידן הרשתות החברתיות, התחושות החזקות שהפרסומת עוררה כלל לא עסקו באיכות הג'ינס שסוויני פרסמה אלא במה שראו בה: אישה בלונדינית וכחולת עיניים לבושה בג'ינס לצד הכיתוב "Sydney Sweeney Has Great Jeans", משחק מלים על ג'ינס וגנים. הייתם מצפים שהביקרות נגד הפרסומת של סוויני תגיע מכיוון הפמינסטי, המוצדק, של חיפצון האשה והתמסרות הקמפיין לנקודת המבט הגברית, וגם על כך שהפרסומת לא מסתירה את העובדה שהציטוט מתייחס לגופה של סוויני ולא לג'ינס שעליו. אבל לא, הזעם הגיע מהמתנגדים לגנטיקה. כמה מגיבים ברשתות החברתיות זעמו שהפרסומת רומזת לכך שסוויני היא אשה יפה בגלל הגנים שלה. בחינת בני אדם על סמך הגנים שלהם? הרי אלה עקרונות תורת הגזע! ולכן, צווחו כמה מהם, הפרסומת הזאת מגיעה ממוח שתומך בנאציזם.
מכאן, עיתונאים מחרחרי מדון לקחו תגובות זניחות של אלמונים באינסטגרם וטיקטוק, והפכו אותן לידיעות חדשותיות, תוך בקשת תגובה מכל מי שמוכן היה להגיב בנושא, ובהם נשיא ארצות הברית. מה שקרה לאחר מכן הוא שפרסומת לג'ינס הפכה לפתע למייצג האולטימטיבי של החלוקה הדיכוטומית בין ימין ושמאל: אם אתם תומכי המפלגה הדמוקרטית אתם אמורים להחרים את "אמריקן איגל"; אם אתם תומכי הרפובליקנים, אתם אמורים להפוך את סוויני לגיבורת תרבות. וזה בדיוק מה שקרה.
אנשי השיווק של "אמריקן איגל" לא טיפשים, והם בוודאי קשובים לצייטגייסט החברתי והתרבותי. הם הסיקו שהעובדה שדונלד טראמפ נבחר לנשיא בפעם השנייה היא עדות לכך שכל מה שקשור לפוליטיקת הייצוג השיוויוני והגיוון האתני לא באמת מעניין את הקהל הרחב. לעומת זאת, הפוליטיקה האמריקאית הימנית סוערת בכל פעם שנטען שמעמדו של הגזע הלבן נמצא בירידה. אז הם ויתרו על הגיוון שאיפיין את הפרסומות הקודמות שלהם, ובחרו כוכבת בלונדינית עם עיניים כחולות. לאן הגענו שזה מה שמכעיס כל כך את דור שנות הזעם.
