טכנולוגיות פורצות דרך של מערכות נשק כבר לא מספיקות בעידן המלחמות הארוכות, והמלכה העולה של שדה הקרב היא רצפת הייצור של מפעלי הנשק. במציאות שבה אפילו ארצות הברית חושבת פעמיים אם לחדש את המלחמה עם איראן לנוכח התרוקנות מלאי טילי השיוט ומיירטי מערכות ההגנה האוויריות שלה, המסקנה המתבקשת היא שגם טכנולוגיות העילית ואמצעי לחימה שפיתוחם דורש מיליארדי דולרים פוגשים בסופו של דבר גבול.
במקרה של התעשיות הביטחוניות ושל משתמשי הקצה במערכותיהן, הגבול הוא המלאי. המלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה וזאת שניטשת זה כשלוש שנים במזרח התיכון לימדו את הצבאות שכבר אין די בהצטיידות מדודה ומוגבלת בחימושי "בוטיק" יקרים ויוקרתיים כדי להביס אויב נחוש. במציאות המתהווה לשאלה למי מהצדדים עומדת העליונות הטכנולוגית מתווספת גם השאלה מי מהם מסוגל להחזיק בקווי ייצור גדולים, מהירים, מבוזרים ומוגנים כדי לשמר זרם אספקה יציב אל החזית.
התעשיות הביטחוניות הישראליות נכנסות אל העידן החדש במצב משופר. צבר ההזמנות המצרפי של ארבע חברות הנשק המרכזיות — התעשייה האווירית, תומר, אלביט מערכות ורפאל — מתקרב לסכום הפנטסטי של 100 מיליארד דולר. קדחת הרכש של צה"ל מאז טבח 7 באוקטובר ומרוץ ההתחמשות העולמי מזכים אותן בשגשוג שכמותו לא ידעו מעולם, והאתגר המרכזי שלהן כבר אינו למכור ולמצוא קונים כמו לייצר את כל הטוב הזה בכמויות גדולות, במהירות ובפחות כסף. בשלוש השנים האחרונות כל התעשיות בארץ הרחיבו קווי ייצור בהשקעה של מיליארדי שקלים, וההתרחבות נמשכת. הקווים עובדים מסביב לשעון בשלוש משמרות, שבעה ימים בשבוע — וזה עדיין לא מספיק.
אתגרי ההתרחבות הגבירו בשנה האחרונה את המוטיבציה של תע"א, רפאל ותומר הממשלתיות לצאת להנפקה שתאפשר להן לממן את המהפכה בייצור, להתאים את הטכנולוגיה לברזל ולספק בקצב ובכמות שמכתיבות מלחמות הנצח. אלא שבינתיים משרד הביטחון חייב לתע"א, לרפאל ולאלביט 15.5 מיליארד שקל, שאותם הוא מתקשה לשלם בשל מחלוקות לא פתורות על תקציב הביטחון. את תע"א החוב הזה כבר הכניס ברבעון השני לתזרים מזומנים שלילי, ואת החזון הספרטני של נתניהו הוא שולח למבחן המציאות.
