את השנה של נגיד בנק ישראל אפשר לתאר בשני מהלכים מרכזיים: המתין בסבלנות והחזיק מעמד. כמעט שנתיים, 14 החלטות רצופות, החזיק את הריבית על 4.5% בזמן שהמערב כבר הפחית, ובזמן שהלחץ עליו גבר מכל כיוון: שר האוצר, שאיים שאם הוועדה המוניטרית לא תוריד את הריבית הוא יוריד את המסים; התעשיינים; שוק ההון; וכמובן כל מי שנושא משכנתא.
מאחורי ההמתנה עמדה הנחה אחת, שירון חזר עליה השנה כמעט בכל ריאיון ובכל הודעת ריבית: הטעות אינה סימטרית. “אם האינפלציה תרים ראש, מחיר התיקון הוא לאין ערוך יותר כבד”. זו אינה שמרנות מזג אלא חישוב: כשהתפלגות הסיכונים אינה סימטרית, גם התגובה לא צריכה להיות. בישראל של אחרי 7 באוקטובר ההנחה הזו היתה חדה עוד יותר. במשק שמנהל מלחמה, גירעון חריג וחמש הורדות דירוג, הריבית אינה תגובה למדד בלבד – היא עוגן של פרמיית הסיכון. הפחתה מוקדמת מדי לא היתה מוזילה את הכסף אלא מייקרת אותו.
התמסורת הזו עבדה גם בכיוון ההפוך: כל אמירה פוליטית שהעלתה את פרמיית הסיכון התגלגלה מיד למחיר הכסף של כל משק בית בישראל. יתרה מזו, ירון סירב להיתפס כמי שמממן לממשלה את הגירעון בכסף זול. הוא הבין שהוא מנהל סיכון מדינה, לא רק אינפלציה, ולכן החזיק. הוא היה מהאחרונים בעולם המפותח שהפחית ריבית. ואז, בסוף נובמבר, פתח את היד. ההורדה הראשונה הגיעה אחרי כמעט שנתיים, והוא מיהר לדחות את הטענה שנכנע ללחץ פוליטי. משם המשיך בקצב אחיד ומדוד: רבע אחוז בכל פעם, ארבע פעמים, מ־4.5% ל־3.5% ביולי. באותו ריאיון בנובמבר העריך שריבית של 3.75% “באזור ספטמבר” נראית לו סבירה; בפועל הוא הגיע לשם במאי ועבר את זה ביולי. גם כשהמציאות התירה לו לרוץ מהר יותר מכפי שחזה, הוא לא רץ, ולא התחייב לתוואי. התוצאה מדברת בעד עצמה. האינפלציה ירדה מכ־2.9% ל־1.5%, מתחת למרכז היעד; חטיבת המחקר צופה צמיחה של 4%; נחיתה מרשימה למשק שנשא על גבו מלחמה, גירעון וחוב שחצה 70% תוצר. מה שאיפשר את המהלך לא היה סיום המלחמה. הלחימה לא הסתיימה; מה שהשתנה הוא התמחור שלה. עם ההתפתחויות במזרח התיכון צנחה פרמיית הסיכון של ישראל, והמשק הפך רגיש הרבה פחות לאירועים ביטחוניים מכפי שהיה ב־2024. השווקים הפסיקו לתמחר את ישראל כמדינה בסיכון קיצוני, וזה, יותר מכל נתון אינפלציה, מה שפתח לנגיד את המרחב. וכאן התהפכה הבעיה שלו.
אותה ירידה בפרמיית הסיכון שאיפשרה להפחית ריבית החזירה הון לישראל וחיזקה את השקל ביותר מ־20%. המשמעות מיידית: ההכנסות נשחקות בשקלים בעוד השכר, השכירות והמסים נשארים במקומם בשקל. בהייטק, המנוע שהזרים את הדולרים שחיזקו מלכתחילה את השקל, החלו הפיטורים. זה המעגל שאיש לא ידע לשבור: ככל שההצלחה גדלה, כך התייסף המטבע, וככל שהמטבע התייסף, נשחקה ההצלחה. עבור היצואן זו לא היתה בשורה אלא גזרה, וכאן, ולא באינפלציה, נפתחה החזית המרכזית של השנה. ההתקפה על ירון היתה חריגה בעוצמתה. התעשיינים דרשו התערבות וטענו שהבנק הפך לפרשן כשהוא חייב להיות קברניט. ירון לא זז מעמדתו העקרונית. בשנה שבה הפקידות המקצועית בישראל למדה לשתוק, הוא היה כמעט היחיד שהמשיך לומר זאת בקול. הביקורת עליו היתה שהוא אומר את זה חלש מדי.
השנה הבאה תהיה קשה מזו שחלפה. הריבית מתקרבת לרמה הניטרלית והמרחב מצטמצם; בחירות בפתח; תקציב 2027 הוא החזית הבאה; והלחץ להחליש את השקל לא ייעלם. ומעל הכל מרחפת השאלה אם אותה אסימטריה שהנחתה אותו בדרך למעלה תקפה גם בדרך למטה. כי הפעם, אם יטעה, הטעות תהיה בכיוון ההפוך.
