בצלאל סמוטריץ' חושב שהוא שר אוצר מעולה. לתפיסתו, הוא "פתח את ברזי התקציב למערכת הבטחון, הגדיל את ההטבות למילואימניקים", ובתקופתו "השקל התחזק, האבטלה נשארה בשפל, האינפלציה נבלמה, והצמיחה איננה שלילית". אחרים מזכירים את חריפות שכלו של סמוטריץ' ואת יכולת הלמידה המהירה שלו.
אבל האם כך נכון להעריך שרים? מצד שני, בתקופתו של סמוטריץ' היו הזדמנויות לשילוב חרדים בתעסוקה ובצבא, והוא עשה הכל כדי להחמיץ את ההזדמנויות הללו. בתקופתו החוב הלאומי זינק בכעשרה אחוזי תוצר, דירוג האשראי של ישראל ירד בכל חברות הדירוג, תקציבי מדינה הפכו להמלצה (בכל אחת משנות כהונתו נפתח תקציב המדינה, כנראה גם ב־2026), איכות החיים הכלכלית של אזרחי ישראל כפי שהיא נמדדת בתוצר לנפש כמעט ולא שופרה בכהונתו, ותחושת אי ההוגנות שבחלוקת משאבי הציבור זינקה לשיאים חדשים.
בשביל להכריע בין הצדדים, צריך להיזכר כי שר אוצר הוא ראש הממשלה הכלכלי של מדינת ישראל, לא צריך אותו לניהול השוטף של המשרד. גם אם בכיסא שר האוצר היה יושב כל אחד אחר, היה מוזרם כסף למשרד הביטחון. שר אוצר נבחן בהתוויית דרך, בצמתים שיש בהם יותר מפנייה אחת, ובנוגע לסמוטריץ', יש שלוש פניות מכריעות שבהן הוא היה צריך לממש את תפקידו כשר אוצר, ובשלושתן הוא מקבל ציון נכשל.
הצומת הראשון הוא הרפורמה המשטרית. סמוטריץ' היה אז טרי בתפקידו כשר אוצר, הוא ראה כלכלה וחברה שמתחילות להיסדק, הוא קיבל התראות רבות שמנוסחות בדרכים שונות. במקום לנצל את מעמדו כשר אוצר ולרכך את הרפורמה, הוא התבצר. אפשר להעריך שכל שר אוצר אחר (גם מהממשלה הזו) היה מנצל את כוחו להרגעת הרוחות, ואולי ההיסטוריה היתה שונה ופחות כואבת.
הצומת השני הוא התארכות המלחמה. סמוטריץ' אוהב להציג את עצמו כלוחם נגד משרד הביטחון שדורש דרישות עתק תקציביות. אבל מצד שני, סמוטריץ' הוא הגורם המיליטנטי ביותר שדורש להאריך עוד ועוד כל אחת מהזירות. בגלל שליטתו באוצר, הקול הכלכלי שמסביר כי יש נקודה שבה התארכות המלחמה מביאה יותר עלות מתועלת כמעט לא נשמע. גם בסוגיה זו הוא התנהג כשר ביטחון, לא כשר אוצר.
והצומת השלישי הוא ההתנהלות הסקטוריאליות והיחס לחברה החרדית. משברים הם הזדמנות, אבל המשבר העצום של 7 באוקטובר לא נוצל. סמוטריץ' עצמו גם מביע תסכול מכך שהוא לא ניצל את המשבר, רק שכדרכו הוא מאשים אחרים. ההזדמנות הגדולה ביותר היתה ביחסי חרדים—מדינת ישראל. בעקבות המלחמה היה לחץ תקציבי, מחסור בחיילים, מחסור בידיים עובדות. סמוטריץ’ לא ניצל את המשבר כדי לעשות שינוי היסטורי. יתרה מזו, בכל הקשור למגזר שלו הוא נהג בסקטוריאליות. טיעון־העל שלו הוא "המגזר הציוני דתי דואג לכלל ישראל, ולכן הוא בהגדרה לא סקטוריאלי". התוצאה היא העמקת הקרע בחברה הישראלית והעמקת האתגר הגדול של הכלכלה החרדית.
בצמתים הגדולים של כהונתו הוא לקח בעיקר את הפניות הלא נכונות. יש גורמים שמזכירים בצדק שבפניות קטנות הוא גילה אומץ חריג, דוגמת רפורמת מיסוי הרווחים הכלואים והנכונות להתקדם עם רפורמת "חשבוניות ישראל" במלחמה, למרות הפחדות של המגזר העסקי. כמו כן יש מצביעים עם נטייה ימנית שרוצים לתת לו קרדיט על הפעולות שלו ביו”ש, אבל גם אלו וגם אלו כדאי שייזכרו שבתפקידו המרכזי כמנווט הכלכלה הישראלית הוא התבלבל בניווט. מי שיבוא אחריו יצטרך לעבוד לא מעט כדי להחזיר את האמון בניהול הכלכלה הישראלית לעובדי משרד האוצר, לחברות הדירוג, ובעיקר לאזרחי ישראל.
