"מתחת לפני השטח יש מיליוני ישראלים שבוערים. נקודת הניקוז תבוא בקרוב, הכי מאוחר בבחירות. עוף החול הזה יתרומם בעוצמות של ראינו", אמר לאחרונה בכנס כלכליסט יזם ההיייטק רן הר נבו, שעומד מאחורי מיזם "יאללה תקווה". הסרטונים שלהם, שערוכים במקצועיות, מופצים לאלפי אנשים בוואטסאפ ובשאר הרשתות החברתיות, במה שמהווה מעין ערוץ חלופי לכלי התקשורת הממוסדים ומדיום מרכזי של המחאה נגד הממשלה, למען הדמוקרטיה ולקידום שחרור החטופים. "תודה שאתם עוזרים לנו להחליף מכונת רעל במכונת תקווה", כותבים אנשי יאללה תקווה למנויים, ומכינים כבר את השטח לקרב הצפוי מול המכונה המשומנת של נתניהו בבחירות הבאות.
וזו רק דוגמה אחת להתעוררות של החברה האזרחית, לאקטיביזם שבאופן מבורך מסרב להתייאש למרות המציאות הקשה ומרים את הראש. מדובר באנשים או ארגונים שהפכו לערוצי תקשורת לכל דבר, עם מאות אלפי עוקבים בחשבונות ברשתות החברתיות. אור־לי ברלב, למשל, אקטיביסטית שכבר שנים משדרת בלייב מהפגנות ומחאות חברתיות, היא דוגמה כזו.גם תנועת אחיות ואחים לנשק, שהסרטונים שלה מופצים בתפוצה רחבה, והמידע שהיא מעבירה, המסתנכרן עם זה של עוד ארגוני מחאה, נותן תחושה שהכאוס בימי ההפגנות הגדולים מנוהל היטב. מיזם אקטיביסטי אחר הוא הפלטפורמה "אלימות ישראל", שמרכזת מידע על אלימות נגד מפגינים, מצד המשטרה או אזרחים אחרים, שבאמצעותה הנפגעים והעדים יכולים לשתף במידע וסרטונים, כדי שאפשר יהיה למצות את הדין עם הפוגעים. וכמובן מיזם "פייק ריפורטר", שמנסה להתחקות אחר פרסומי ה"פייק ניוז" הרבים המופצים מדי יום, פרסומי הסתה ועוד מידע שרצוי לפקפק בו. כל אלה הם "אקטיביסטים תקשורתיים", שהחשיבות שלהם לדמוקרטיה השברירית שלנו בעידן החשוך הנוכחי היא קריטית.
