תשובת נתניהו לעתירות נגד פיטורי רונן בר: מנטרות על חוסר אמון, איומים על בג"ץ ושגיאות משפטיות
התגובה שניסח רה"מ בנימין נתניהו באמצעות בא כוחו ציון אמיר לעתירות נגד פיטורי ראש השב"כ, מציעה בעצם לזרוק לפח את כללי המשפט המינהלי, ומתעלמת מניגוד העניינים המהותי שנתניהו נמצא בו בשל חקירת קטארגייט
תשובת ראש הממשלה לעתירות נגד פיטורי ראש השב"כ שיידונו מחר (שלישי) בבג"ץ מתאפיינות בשלושה מאפיינים אלה: הראשון, חזרה על המנטרה שדי בחוסר אמון של ראש הממשלה (סליחה, הממשלה פה אחד) כדי לפטר; השני, ניסיון להרתיע את בג"ץ שלא יעז לפסוק נגד הפיטורים. בין היתר, באמצעות טקסטים מזרי אימה על פגיעה בדמוקרטיה, ברצון העם ונבחריו וביטחון המדינה אם תיכפה הממשלה להמשיך עם בר (שמאז ה־7.10 נתניהו דווקא חלק שבחים לביצועיו); והשלישי, שגיאות משפטיות די מביכות בהבנת ההליך הבג"צי. כל זאת נכלל בבקשת פרקליטי נתניהו לסלק מהאירוע את מכתבו הסנסציוני של רונן בר שכלל בין היתר דוגמאות לסירובו למלא דרישות לא חוקיות של ראש הממשלה לסייע לו בעיכוב עדותו במשפטו הפלילי ולהפעיל את הארגון נגד אזרחים ישראלים.
לגוף העתירות, חוזר בא כוחו של נתניהו, עו"ד ציון אמיר, על הסמכות לפטר: די שהחוק מציין שבסמכות הממשלה לפטר את ראש השב"כ לפני תום כהונתו. אלא שלא די בסמכות. החובה היא להפעילה לפי כללי המשפט המנהלי. בהליך סדור, באמצעות תשתית עובדתית מנומקת, בשימוע אמיתי ולא בהתראה של 24 שעות להופיע בפני 20 שרים מגדפים ומחרפים. לא מדובר כאן בתיק חוקתי מורכב אלא בתיק מינהלי פשוט יחסית. לא בכדי, נתניהו אינו מנמק את הפיטורים ב־7.10 – נימוק שהיה חוזר אליו כבומרנג. הוא מנמק אותם ב"חוסר אמון". וזה מטיל על שופטי בג"ץ הכרעת רוחב שלא קשורה רק לבר, אלא לכל בכירי השירות הציבורי מכאן והלאה: האם די ב"חוסר אמון" כדי לפטרם. האם ניתן להשליך לפח את כללי המשפט המינהלי ולהסתפק בסמכות. לשרים יש סמכות לחלק תמיכות וכספים קואליציוניים, אבל הם לא רשאים לפזרם כראות עיניהם. הם מחויבים בקריטריונים (הם יכולים לנסח את הקריטריונים בדרך שתשרת את העדפותיהם, אבל זה כבר סיפור אחר).
הליך מינהלי סדור כבר יצא מזמן מהלקסיקון של הממשלה הזו. די להביט ב"עלייתו ונפילתו" של מינוי האלוף (מיל.) אלי שרביט למחליפו של בר. חלטורה מביכה, בדיחה שאלמלא הייתה על חשבוננו ועל חיינו, הייתה אפילו מצחיקה. ובכל זאת למדנו ממנה משהו: די בהטיה כלשהי של המלה "קפלן" כדי להשחיר ולמחוק כל מועמדות. "יד ענקים זדונה ובוטחת" של הבייס ובני המשפחה מגיעה גם לקודש הקודשים של ביטחון המדינה. הליך מינהלי? תקינות? קבלת החלטות סדורה? הצחקתם.
טענה נוספת היא שאין לנתניהו "ניגוד עניינים" בפיטורי בר בגלל שהוא איננו חשוד בפרשות השונות. טכנית, הוא (עדיין?) לא, אבל החקירות טרם הסתיימו. וניגוד העניינים קיים כי מקורבו הקרוב ביותר הוא חשוד; כי מדובר באנשי לשכתו שפעלו למענו; כי הוא זה שטוען שהכל נעשה כדי לפגוע בו, שהוא היעד והקורבן. במצב הזה הסטטוס הרגעי שלו, עד או חשוד פוטנציאלי, לא באמת משנה את ניגוד העניינים המהותי. אגב, משעשעת ההגדרה שנבחרה בתשובה לבג"ץ לאנשי הלשכה: "גורמים שהעניקו שירותי דוברות לתנועת הליכוד ולראש הממשלה".
מכאן נובעת שאלת הביצה והתרנגולת. מה קדם למה: החלטת נתניהו לפטר את בר או החלטת היועמ"שית לפתוח בחקירת קטארגייט. התאריך הוא 27.2.25, המועד שבו נתניהו הסכים להאריך לבר את מועד הגשת התחקירים. לפי ראש הממשלה, הגשת התחקירים הוא מועד פיטורים, כפי שהיה ידוע לבר בעקבות תקדים הרמטכ"ל הרצי הלוי. היועצת תטען שהמועד המוסכם הוא השלמת משימות שבר קיבל על עצמו, ובהן החקירה.
במאמץ לסלק את מכתבו של בר משולחנו של בג"ץ קובל עו"ד אמיר ש"אין שום פרוצדורה בדין המאפשרת הגשת מכתבים לבית המשפט"; שבר איננו צד להליך כי הוא לא עותר או מגיב פורמלי; וגם, טוען בא כוח ראש הממשלה, שאילו היה עותר אז "עתירה כאמור היתה מחייבת אותו בצירוף תצהיר ומאפשרת לצדדים לחקור אותו על תצהירו". נח בחמש שגיאות.
ראשית, מכתבים מהסוג הזה מוגשים כבשגרה; שנית, תצהיר נדרש רק אם ולאחר שמוצא צו על תנאי, ואנחנו עוד לא שם; שלישית, בבג"ץ אין חקירות על תצהירים; רביעית, בר הוא כן צד כי מפטרים אותו, וזכותו להגיש תגובה דרך הפרקליטות; חמישית, המכתב שלו הוגש על ידי הפרקליטות "כראיה מינהלית" (ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה), ומכתב בחתימת ראש השב"כ הוא ראיה מינהלית חזקה, לא פחות מכתבה של העיתונאי אבישי גרינצייג, שהוגשה כחלק מתשובת ראש הממשלה.
ולקינוח, שר המשפטים יריב לוין, כצפוי ממנו ומתפקידו, איים על בג"ץ שאם יבטל את פיטורי בר, הוא לא יציית לו ויפסיק לעבוד עם ראש השב"כ, כמו שהחרים את הנשיא עמית. האם מדובר כאן בנשק יום הדין של סירוב ציות לפסקי הדין? בג"ץ מכריע בסכסוכים שבין פרטים לשלטון ועל שניהם לציית לפסק הדין, גם אם הוא לא מוצא חן ביניהם. ואת המצב הזה רוצים לוין וממשלתו לבטל. לבטל לחלוטין בית משפט שמקבל עתירות נגד השלטון. לבטל את הרשות השופטת לטובת רשות אחת בלבד. קוראים לזה דיקטטורה.
