צריך להודות: לרוב הציבור הישראלי עדיין לא באמת אכפת מכך שמחבלים יהודים ביהודה ושומרון תוקפים פלסטינים, גונבים מהם, משחיתים את רכושם ולעיתים גם הורגים אותם, וחלקים לא מבוטלים ממנו אף מעניקים לכך לגיטימציה. הטרור היהודי ביו”ש הפך לשגרה יום־יומית כה שחוקה, עד שגם אירועים חמורים לא תמיד מסוקרים בהרחבה.
גם המספרים הרשמיים מספרים סיפור של אובדן שליטה על הנעשה בשטח, שהתגבר תחת הממשלה הנוכחית. על פי נתוני המשטרה, ב־2022 נפתחו 293 תיקים בגין פשיעה לאומנית נגד פלסטינים. ב־2023, שנת כהונתה הראשונה של הממשלה, הנתון זינק בכ־40% ל־416 תיקים, וב־2025 כבר נרשם שיא של 779 תיקים. מדובר רק בקצה הקרחון של התלונות שהגיעו לטיפול המשטרה, שמצדה כלל אינה מטפלת בנושא. על פי נתוני האו"ם, מתחילת השנה התרחשו בגדה לא פחות מ־1,300 אירועי אלימות של יהודים כלפי פלסטינים.
האירועים הקשים מקבלים לעיתים רוח גבית מממשלה שמרסקת את שלטון החוק: החל מביטול צווים ומעצרים מנהליים על ידי שר הביטחון ישראל כ"ץ מיד עם כניסתו לתפקיד, דרך רטוריקה מבטלת של נבחרי ציבור ועד חיילים שמוצאים את עצמם חסרי אונים או עומדים מנגד מול פורעים חמושים, ולעיתים אף מסייעים להם.
מעבר לחרפה המוסרית, התופעה היא איום חמור על ביטחון ישראל. קודם כל, מדובר בהצתה מכוונת של השטח שמגבירה את המוטיבציה לפיגועי נקמה; שנית, קבוצות חמושות שפועלות ללא מורא מהחוק מייצרות בשטח אנרכיה ומערערות את שרשרת הפיקוד בצה"ל; שלישית, המעשים הללו והאדישות אליהם מכרסמים עוד יותר בלגיטימציה הנמוכה גם כך של ישראל בעולם. וזו כנראה הנקודה היחידה שמטרידה את המיינסטרים הישראלי.
הסכנה הגדולה ביותר לגבי התופעה היא שברור שזו רק שאלה של זמן עד שהטרור הפוליטי יזלוג לתוך הקו הירוק. כשבוחנים את זהותם של אלו שאמורים לטפל בנושא, משר הביטחון, דרך המשטרה ועד לשב"כ, קשה שלא לתהות אם מדובר בעצם בתמיכה מלמעלה, בפשע לאומני מאורגן, ולא בחוסר משילות מקרי.
