להיות ישראלי אף פעם לא היה עניין פשוט. יש בעולם מקומות שאנו מכנים “נורמליים” במסגרת הוצאת הקיטור הרגילה שלנו: גרים בהם אנשים רגילים, שחיים את חייהם הרגילים, עסוקים בטרדות היום־יום הרגילות, ומדי פעם גם מרשים לעצמם הנאות רגילות. ההיסטוריה לא דופקת להם על הדלת מדי יום, הם לא עומדים על כתפיה, והיא לא כופה עליהם לקחת חלק פעיל בעיצובה. אצלם אין קומפרסור שמטרטר מתחת לחלון, ואף אחד לא צריך לצעוק "רגע אחד שקט בבקשה". זה לא המצב אצלנו.
בשנים האחרונות נדמה שאין ישראלי שאינו חש שאנחנו חיים בזמנים היסטוריים. הקטסטרופה של טבח 7 באוקטובר, השבר הפנימי בשאלת היחסים בין הרשויות והעברת חוקי הרפורמה/ הפיכה, העימות שהגיע לנקודת רתיחה בסוגיית הגיוס או ההשתמטות של הציבור החרדי משירות צבאי והתחושה הכוללת בקרב חלקים גדולים בציבור שהחוזה בין המדינה לאזרחיה הופר — יצרו שבר טקטוני בסיפור הישראלי. המלחמה שנמשכת מאז כבר שלוש שנים מעצבת מחדש לא רק את גבולות הארץ, אלא גם את גבולות המחשבה — והיא עושה זאת שוב ושוב. אנחנו, הישראלים, הפסקנו כבר לספור את הדברים שלא האמנו שיקרו — וקרו.
בעולם התאגידי אוהבים לדבר על Resilience, מונח מעט מעורפל שאפשר לתרגם ל"חוסן" או "עמידות". מול מהפכת ה־AI והשינויים בעולם התעסוקה ארגונים נדרשים כיום לוודא שהעובדים שלהם מציגים גמישות מחשבתית, עוצמה פנימית ויכולת לפעול בסביבה משתנה. הישראלים, שעדיין מרגישים את האדמה רועדת להם מתחת לרגליים, לא צריכים שפה תאגידית שתנסח להם את מה שהם מתרגלים מדי יום. ברגע האמת, כשחלקים מהמערכת כשלו, היו אלה האזרחים שהקימו חמ"לים, התגייסו למילואים, ניהלו מערכים לוגיסטיים תחת אש, המשיכו לעבוד וללמוד מהמקלטים והחזיקו בעצמם את הכלכלה מעל המים. הישראלים למודי המלחמה, אלו שהבינו שהחוסן הוא קודם כל זה שלהם, יגיעו בקרוב לקלפי ויכריעו את הבחירות. הפעם יהיה קשה לטעון שמי מהצדדים מטשטש את עמדותיו או את חזונו לעתידה ולאופייה של המדינה. ב־2026 הבוחר הוא האדם המשפיע בישראל.
משבר אמון גלובלי
פוליטיקאים מספרים לעצמם בטעות שמלחמות מייצרות בוחרים צייתנים, אלא שההיסטוריה מספרת סיפור אחר. בוחר שיוצא מטראומה לאומית מסוכן לממסד, וקשה מאוד לצפות כיצד יתנהג. ב־1918, במערכת בחירות שכונתה "בחירות החאקי", המוני חיילים בריטים שחזרו מהשוחות של מלחמת העולם הראשונה הלכו להצביע ושברו את המבנה המפלגתי המסורתי באופן שהמפלגה הליברלית לא התאוששה ממנו. ב־1945 וינסטון צ'רצ'יל, גיבור הניצחון על הנאצים, הודח במפתיע משום שנתפס כמי שאינו מתאים לשיקום האומה בימי שלום. וגם אצלנו, הבוחרים ב־1977 הגישו לממשלה חשבון מאוחר על מחדל מלחמת יום הכיפורים וסיימו הגמוניה שלטונית של כמעט שלושה עשורים.
השחקנים הנוכחיים במערכת הפוליטית, בקואליציה ובאופוזיציה, לא יכולים להניח שדפוסי ההצבעה הישנים יעשו עבורם את העבודה. קשה לדעת כיצד יתנהגו הישראלים ב־27 באוקטובר, אבל האינדיקציות שמתקבלות עד כה רומזות לאנומליה ישראלית.
בעולם הנורמלי לכאורה שורה של מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על משבר אמון של המצביעים במערב עם הממסד הפוליטי ועל אובדן אמון בשיטה. בחסות שטף המידע והדומיננטיות של הרשתות החברתיות, זהו משבר הדמוקרטיה של דורנו. מדד האמון הגלובלי של אדלמן (Edelman Trust Barometer) הגדיר ב־2025 את המצב כ"עולם בתרעומת": מתוך כ־33 אלף משתתפים ב־28 מדינות 69% הצהירו שלדעתם המנהיגים הפוליטיים מטעים אותם בכוונה — זינוק חד לעומת 58% שחשבו כך רק ארבע שנים קודם לכן. מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הבכיר של "הפייננשל טיימס", מגדיר את התופעה בשם "משבר של הקפיטליזם הדמוקרטי": אובדן אמונה גובר בכך ששוק חופשי ושוק דעות חופשי הולכים יד ביד ומהווים כלים לצמיחה ושגשוג.
בישראל — אחרי שנים של משבר פוליטי וביטחוני רצוף — האמון בחלק מהמוסדות נמוך אפילו יותר. לפי מדד המכון הישראלי לדמוקרטיה, ב־2025 רק 17% מהנשאלים הביעו אמון בכנסת, ו־22% בממשלה. כשני שלישים מהציבור הביעו אי אמון בכך שמנגנוני המדינה ייחלצו לעזרתם בעת צרה. אבל אצלנו נראה שהמחאה נגד הממסד לא מתורגמת לאדישות ולניכור, אלא לדאגה ולפעולה. רוב גדול מהנשאלים — 87% מהיהודים ו־54% מהערבים — אמרו שב־2025 הם חשים כחלק מהמדינה ובעיותיה; יותר ממחצית מהם טענו שהם אופטימיים לגבי עתידה של המדינה, ובעיקר לגבי יכולתה לשמור על מעמדה כמעצמת הייטק מובילה. שנה קודם לכן, כאשר נשאלו מה מקור האופטימיות, הסיבה הראשונה שנבחרה היתה “האזרחים והעם”, ומקור הפסימיות העיקרי — “המערכת הפוליטית וההנהגה”. המשמעות היא שהישראלים לא איבדו אמון בקיום העסק המשותף, אלא באופן שבו הוא מנוהל. וכמו בכל חברה שבה בעלי המניות לא מרוצים, הכוח חוזר לאספה.
מדינה מתנדנדת: קו השבר של 2026
בארצות הברית מומחים פוליטיים נוהגים לחלק את אוכלוסיית המצביעים לפי “דמוגרפיות”, וכך קובעים היכן במדינה הענקית כדאי למועמדים להתמקד ועל איזה אזורים עדיף להם לדלג. האוכלוסייה המחוזרת ביותר היא זו המכונה “הבוחרים העצמאיים”: הם לא מזוהים כרפובליקנים או דמוקרטיים, ועל כן עשויים להיות לשון המאזניים. בדמוקרטיה כל קול שווה, אבל קולם של המצביעים העצמאיים במדינות המתנדנדות שווה יותר.
בהשאלה, ישראל 2026 היא מדינה מתנדנדת, והמשקל של הבוחרים העצמאיים בה הוא אדיר. הצעירים שמצביעים בפעם הראשונה, מאוכזבי הממשלה, אלו ששברו ימינה, החיילים שחוו על בשרם את החול של עזה ואת הבוץ של לבנון, אנשי הדרום והצפון, המגזר הערבי, החרדים, המילואימניקים, המשפחות השכולות, ההמונים שדרשו שבוע־שבוע את החזרת החטופים: כל אחת מהקבוצות האלו, ועוד רבות אחרות, עשויה לשבור ברגע האמת את דפוסי ההצבעה המוכרים ולהכריע את הכף. קו השבר של בחירות 2026 לאו דווקא יעבור בין ימין לשמאל, אלא בין תפיסות שונות של כשירות, אחריות ושיקום. על כל בחירות מקובל להגיד שהן “הגורליות ביותר בתולדות המדינה”. גם הפעם זו כנראה תהיה הגזמה, ובכל זאת: ערב ראש השנה תשפ”ז, הכרעת העם הראשונה לאחר השבר הגדול תקבע מי ינהל את ישראל ויעצב ברוחו את פני החברה והכלכלה. האדם המשפיע ביותר השנה יהיה האזרח שיגיע לקלפי — לא משום שאפשר לדעת כיצד יצביע, אלא כי הכרעתו היא שתקבע את כללי המשחק.
