בינואר 2023 השיקה ממשלתו של בנימין נתניהו את הרפורמה המשפטית, שהתבררה מהר מאוד כהפיכה משטרית. ההתחלה היתה בכמה יוזמות חקיקה שעין לא משפטית לא מיהרה לזהות את הסכנות שטמונות בהן. שני מעוזי התנגדות קמו מול ההפיכה — היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה ותנועות מחאה שונות. את הפרסונליזציה שלהן ניתן לראות בשתי נשים: בהרב־מיארה ושקמה ברסלר. ההתנגדות אולי לא בלמה את דהירת ההפיכה, אבל עיכבה אותה כדי לקנות לציבור עוד הזדמנות להשיב את השפיות הדמוקרטית־ליברלית על כנה. וזה לא מעט.
מה לא עשו הממשלה ושופרותיה כדי להיפטר מהיועמ"שית. מבול של הכפשות אישיות; ניסיון להדביק לה ניגוד עניינים מול השב"כ בגלל החברות ואחוות הלוחמים בין בכיריו לבין בעלה החולה, איש הארגון ציון מיארה; ניסיון לתקוף אותה באמצעות בנה שנגרר לניסיון לכרוך אותה בפרשת הפצ"רית; השקרים שהוטחו בה על כך שלכאורה "הפריעה לצה"ל לנצח"; החלטת הממשלה להדיח אותה שבוטלה בבג"ץ; חוק הפיצול שהפך לחוק החלשת מעמד היועץ המשפטי לממשלה; ועכשיו רוקמת הממשלה את מח"ש החדשה שתגשים את הפנטזיה של יוזמו, ח"כ משה סעדה, ושל הממשלה — לחקור ולהעמיד לדין את היועצת.
אפשר לבקר את היועצת על כך שלא ויתרה אפילו על קוצו של יו"ד; על מלחמות שהתבררו בהמשך כאבודות. כך למשל אפשר היה לטעון שניתן היה לוותר על הקרב נגד מינוי ד"ר אודליה מינס למ"מ יו"ר הרשות השנייה. אבל חשוב למקד את היצמדותה העיקשת של בהרב־מיארה לארבעה יעדים שאותם סימנה כחשובים ביותר מול ממשלת ההפיכה: טוהר המינויים בשירות הציבורי; השמדת הערך והפוליטיזציה של גורמי האכיפה כמו משטרת בן גביר, ועכשיו הפוליטיזציה של מח"ש ומעמד היועצים המשפטיים; המאבק למען תקשורת חופשית שמתפשט בהדרגה לאירועי גלי צה"ל, הארץ, רשת 13; וכמובן, המאבק לגיוס שוויוני של החרדים באמצעות סנקציות כלכליות ומעצרים.
החזיתות האלה, לפחות השלוש הראשונות, הן המהות המובהקת שממחישה את פניה וסכנותיה של ההפיכה המשטרית. הן נוגעות למאמצי הממשלה לדכא ולהכחיד את רשויות האכיפה ואת התקשורת החופשית. הן נוגעות למינויי נאמניו של ראש הממשלה לתפקידי מפתח בשלטון (ראשי השב"כ והמוסד, נציב שירות המדינה, רגולטורים תקשורתיים). חזית הגיוס/ השתמטות מבטאת אצל היועצת את הזירה הציונית־ביטחונית, שחזקה אצלה לא פחות מהזירה המשפטית. כשהיא נאבקת לאכיפה שוויונית של חוק שירות הביטחון היא לא משרתת רק את שלטון ולשון החוק ופסיקת בג"ץ, אלא את ההכרה בצורכי הביטחון, דווקא ובעיקר בעידן שנתניהו שש לפתוח עוד ועוד חזיתות.
וזה המקום להזכיר את חופש ומרחב הפעולה שהיועצת, וגם הפצ"רית, נתנה לצבא בעזה. חופש הפעולה הזה מעמיד קצינים, חיילים ופוליטיקאים בסכנת שפיטה בינלאומית, וכידוע צווי מעצר לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון לשעבר יואב גלנט כבר הוצאו. כמו השקר שבג"ץ ריסן את הוראות הפתיחה באש, כך נפוץ השקר שהייעוץ המשפטי כבל והגביל את ידי היורים. ההפך הוא הנכון.
בהרב־מיארה תסיים את תפקידה בפברואר 2028. החוק להחלשת היועצת, שכולל הליך פיטורים פשוט יותר, ייכנס לתוקף ב־1 בינואר 2027, כך שהבחירות הקרובות יהיו גורליות. הבחירות האלה גם יקבעו את מעמדה של בהרב־מיארה בהיסטוריה הישראלית: האם היא תיזכר כלוחמת הגדולה והחשובה ביותר או כחומת מגן שנפלה בדרך.
