מאז 7 באוקטובר אנו חיים בתוך סחרור חדשותי שבוקע מכף ידינו, והחדשות הפכו לעירוי רציף לווריד: בפוש, בווטסאפ, בטלגרם, באינסטגרם ובטיקטוק. סקר של איגוד האינטרנט הישראלי וקבוצת המחקר לתקשורת המדע בטכניון בקרב משתמשי אינטרנט בוגרים בישראל מצא כי 61% צורכים חדשות בתדירות גבוהה דרך אתרים ואפליקציות של גופי חדשות, ו־58% דרך הרשתות החברתיות, לעומת 48% באמצעות הטלוויזיה.
אלא שהשינוי העמוק טמון בזהותם של אלו שמספקים את החדשות: ערוצים עצמאיים כגון דניאל עמרם (יותר מ־640 אלף מנויים בטלגרם) ואהרון ידיעות של אהרון כהן בן ה־20 (יותר מ־200 אלף). הפיד הוא המוצר, ולעיתים האישיות עצמה היא המותג, והקהל משמש כרשת מקורות שמזרימה תיעודים ועדויות.
זה לא קורה רק בישראל. מכון רויטרס מצא כי אצל 52% בקרב בני 18–24 פלטפורמות וידאו וצ'אטבוטים הן הדרך המרכזית לצרוך חדשות. בקרב צעירים שצורכים חדשות ברשתות החברתיות 51% מקדישים תשומת לב ליוצרי חדשות ולאישים ברשת, לעומת 39% למותגי תקשורת ולעיתונאים מסורתיים. בארצות הברית, לפי נתוני Pew, כ־38% מבני 18–29 מקבלים את החדשות שלהם בקביעות מ"משפיעני חדשות".
למודל הזה יש גם מחיר. כשאדם אחד הוא מערכת שלמה נטולת עורך, מנגנון בדיקה או ייעוץ משפטי, התוצאה היא שטחיות, והגבול בין מידע, פרשנות ושמועה מיטשטש. אבל כשמודדים השפעה, השאלה אינה רק מי עושה עיתונות טובה יותר, אלא מי מצליח למשוך תשומת לב, לקבוע על מה ידברו ולהגיע לקהלים שאחרים מתקשים להגיע אליהם.
