ראש המוסד רומן גופמן נושא על גבו, כמרבית מינויי נתניהו, את התהייה האם ניסיונו, כישוריו והצטיינותו הנחיתו אותו לתפקידו או שמא היתה זו נאמנותו לראש הממשלה. גופמן הוסיף לספק הזה ספק גדול עוד יותר — הכישלון הערכי שיוחס לו בפרשת הפעלת הנער אורי אלמקייס. למחשבה שהכשל הערכי בפרשה היה אמור למנוע את המינוי היו שותפים היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, ראש המוסד היוצא דדי ברנע וראש הוועדה המייעצת למינויים בכירים, נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס. בג"ץ בסופו של דבר אישר את המינוי וקבע כי "אין ראיה שהוא ידע שמדובר בקטין". כאילו שאם הוא חשב שאלמקייס הוא בגיר התנהלותו כלפיו היתה תקינה.
את דמי הנאמנות לנתניהו שילם גופמן בהדחת שני ראשי אגפים שכשלו בהפלת המשטר באיראן, תוכנית שנתניהו מכר לאמריקאים כבת ביצוע, וגרר אותם לשאגת ארי שבקושי הסתיימה ביללת חתול. לפני שמונה לתפקידו הנוכחי היה גופמן מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. המעבר הזה ממשרת אמון אישית לתפקיד ביטחוני מוביל מחייב הצמחת עמוד שדרה כי כעת הוא נדרש לשקול גם שיקולים מקצועיים וממלכתיים, שיקולים שאצל נתניהו נדחקו למדרון האחורי. האם לאחר הדחת בכירי המוסד שולם חובו של גופמן לנתניהו? ימים יגידו. וחשוב לציין, האתגרים הגדולים לפתחו של המוסד נותרו גם אחרי שהתברר ש”הניצחון המוחלט” אינו מוחלט, וסכנת האיום הגרעיני עדיין מרחפת. האם גופמן ימשיך לגלות את היצירתיות וההעזה של קודמיו גם מול הגירעון המדיני שיצר עבורו ראש הממשלה? ימים יגידו.
