הנשיא טראמפ הפך לגורם הדומיננטי שמעצב את החיים בישראל בעוצמה אדירה. מניהול תזזיתי של המלחמה באיראן, דרך מדיניות מכסים אגרסיבית ועד פגיעה במוסדות שלטון דמוקרטיים — כל ציוץ מהבית הלבן מזיז את המזרח התיכון
במקום הראשון ברשימת המשפיעים על כלכלת ישראל ניצב אדם שלא נבחר כאן, אינו נושא בתפקיד, ואין לו סמכויות סטטוטוריות. זו השנה השנייה שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מככב בראש רשימת המשפיעים של כלכליסט, אבל האמת היא שהשנה בכלל לא בטוח שהתואר “משפיע” מתאים כאן. טראמפ הפך השנה לאיש ש"מחליט" עלינו כמעט בכל תחום. גם על הכיס של הישראלי — יותר מכל חבר בוועדת הכספים, וגם יותר משר האוצר. למען הדיוק, ההשוואה הנכונה לא צריכה להיעשות אל מול שר או רגולטור - אלא יותר מול תופעת טבע כגון רעידת אדמה: אירוע שאי אפשר לשלוט בו, רק להיערך לקראתו - ובמקרה של טראמפ, גם זה בקושי.
ההשפעה עוברת בכמה ערוצים, הראשון הוא הגאופוליטי. אחרי זה באים מדיניות הסחר (מכסים) והמדיניות המוניטרית (הריבית ושער הדולר) ולבסוף הערוץ ההתנהגותי. די בצו נשיאותי, בהודעה על מכס או כמובן בציוץ אחד, כדי שהבורסה בתל אביב תזוז, השקל יגיב, והאוצר יתכנס לישיבה דחופה. הערוץ הגאופוליטי הוא היחיד שאין לו מקבילה באף משק מפותח אחר בעולם. בישראל המצב הביטחוני אינו רקע לכלכלה אלא משתנה קריטי. אם מחר תיפול החלטה בוושינגטון סביב המלחמה באיראן, שתגרור מטחי טילים על תל אביב, לא תהיה כאן "תמסורת" ולא "השפעה מצטברת": שדה התעופה ייסגר, מאות אלפי מילואימניקים יגויסו, קווי ייצור ייעצרו.
ברוב ההכרעות המרכזיות שעיצבו את התמונה בשנה החולפת מי שהחזיק בקלף המכריע ישב בבית הלבן ולא ברחוב בלפור. טראמפ הוא שקבע את קצב ההסלמה מול איראן ואת עיתוי הבלימה; הוא שהכתיב את המתווה לעתיד עזה ואת שאלת פירוק חמאס מנשקו; הוא שעיצב את מערך הלחצים שהוביל להסדרים אזוריים ולתמונת סיכון חדשה; והוא זה שגם יקבע אם הסכמי אברהם יורחבו או יוקפאו.
שם, בין המלחמה לבין השקט, פועלת פרמיית הסיכון. כשהתמונה האזורית השתפרה ירדו תשואות האג"ח הממשלתיות, זרם הון פנימה, השקל התחזק וגיוס החוב של המדינה הוזל. זה מה שאיפשר לבנק ישראל להפחית ריבית. במילים אחרות המשכנתא, שער הדולר ועלות החוב שהמדינה תגלגל על ילדינו נגזרו השנה מהחלטות שהתקבלו בוושינגטון. כל השאר יושב על התשתית הזו.
מדיניות סחר מתעתעת
הערוץ השני הוא מדיניות הסחר החדשה של הנשיא תחת הכותרת Make America Great Again - עקרון ה־MAGA. הסחורה הישראלית נכנסת לשוק האמריקאי, יעד היצוא המרכזי של המשק (כשליש מיצוא הסחורות), עם מכס של 15%. יש הרואים בשיעור הזה את ה"אפס" החדש, רף מינימלי שכמעט כל העולם קיבל, ויש מי שקיווה, והתאכזב, שהקרבה המדינית לוושינגטון תניב לישראל החרגה. ישראל מנהלת מול ארצות הברית עודף מסחרי גדול ומתמשך, וזה הנתון שמעורר את טראמפ. למרות כל הניסיונות של ישראל, נתונים חלקיים של 2026 כבר מראים על זינוק חד של יותר מ־24% בגירעון המסחרי האמריקאי שיגיע לשיא.
ישראל היא כלכלת שירותים וידע, המשולבת עמוק בשרשראות אספקה גלובליות, ואין מכס על שירותים. אך כשמכס של 50% נחת על פלדה ואלומיניום בעולם, ומכס של 25% על כלי רכב וחלפים, הפגיעה העקיפה מורגשת גם בישראל דרך התייקרות תשומות, דרך לקוחות שספגו מכה ודרך שרשראות אספקה שנבנו מחדש. וכשהמדיניות משתנה פעמיים בחודש, המחיר הוא בעיקר חוסר היכולת לתכנן.
הערוץ השלישי הוא הריבית. בנק ישראל אינו כפוף לפדרל ריזרב, וכפי שהתברר השנה, פער הריביות מול ארצות הברית גם אינו מה שהניע את שער דולר—שקל. אבל הנגיד אמיר ירון עוקב אחרי הפד ללא הרף מהסיבה הפשוטה שמדובר בכלכלה הגדולה בעולם, שקובעת את תנאי המימון הגלובליים ואת תיאבון הסיכון בשווקים שבהם ישראל מגייסת חוב. לכן המערכה שניהל טראמפ מול הבנק המרכזי האמריקאי אינה עניין אמריקאי פנימי. הוא ניסה להדיח את הנגיד הקודם ג'רום פאוול, שלא נשבר. טראמפ בעצם נלחם על מי שיבוא אחריו: בסוף ינואר הוכרז קווין וורש כמחליף, ואמירותיו בנוגע לעצמאות הפד מסמנות אפשרות לעידן חדש בבנקאות המרכזית. עבור ישראל זו אינה שאלה תיאורטית. פד פחות עצמאי משמעו אינפלציה גבוהה יותר בארצות הברית, ריבית ארוכה גבוהה יותר ותנודתיות, וכל אלה מתגלגלים לתשואות האג"ח בתל אביב ולעלות גיוס החוב של מדינה, שבעקבות המלחמה חובה חצה 70% תוצר.
הערוץ הרביעי הוא הדולר: חלק ניכר מההיחלשות שלו מול רוב מטבעות העולם הוא תוצאה ישירה של מדיניות טראמפ: גירעון תופח, חוב מזנק, מתקפה על עצמאות הבנק המרכזי ואובדן אמון של שותפות ותיקות. הנשיא מעוניין ברווחיות של היצואן האמריקאי יותר מזה הישראלי. ומעבר לשער היום־יומי, השאלה הגדולה היא מה יעלה בגורלו של הדולר כמטבע רזרבה. למשק שהיצוא, החיסכון ותמחור הסיכון שלו נשענים כולם על המטבע הזה — אין תשובה נוחה.
הערוץ החמישי הוא הפחות מדיד והמסוכן ביותר: שיטת המשטר. טראמפ הפך את הרעיון שמוסד מקצועי עצמאי הוא מכשול, ולא נכס, למדיניות לגיטימית; מהלך שישראלים רבים יוכלו לזהות גם אצלנו: למשל מלחמתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בנגיד ירון בדרישה להוריד את הריבית. התבנית פשוטה: להציג את הפקידות המקצועית כאשמה בכל תחלואי המשק, לרבות אלה שהדרג הפוליטי חולל במו ידיו. בישראל, שבה ממילא מתנהל מאבק על מעמד המוסדות, זו השראה מסוכנת במיוחד. בארצות הברית עוד יש עומק מוסדי, מטבע רזרבה ושוק הון עצום שמסוגלים לספוג טעויות, ואויבי המדינה לא שוכנים על גבולותיה.
ידיד בודד ולא יציב
עבור ישראלים רבים טראמפ מייצר אמביוולנטיות. הוא חתום על החזרת החטופים, מחזק את הקשר הביטחוני, מאפשר עסקאות צבאיות ומספק גיבוי מדיני. אבל בו בזמן הכלכלה הישראלית משלמת מס טראמפ: מכסים, אי־ודאות, שיבוש אספקה וקושי לתכנן. בנוסף, כל ההתנהלות מול איראן והנשק הגרעיני שלה מעוררת ספקות. הוא חרב פיפיות, ובשנה הזו שני הלהבים היו חדים. והמאזן הזה אינו יציב: הגיבוי המדיני ניתן לפי שיקול דעתו של אדם אחד, ואותו שיקול דעת עצמו הוא שמייצר את העלות הכלכלית.
ויש עוד רובד. ישראל שייכת ותשתייך בעתיד לגוש המערבי, כמעט בלית ברירה. הערעור שטראמפ מחולל בתוך הגוש הזה מול בעלות ברית ותיקות נוגע לישראל לא רק כשאלה כלכלית, אלא כשאלה אסטרטגית. הסיבה שטראמפ במקום הראשון אינה רק בגלל שהוא חזק, אלא שהמנגנונים שאמורים היו למתן את השפעתו נחלשו כולם. וכלכלה קטנה ופתוחה במיוחד כמו הישראלית מרגישה זאת מוקדם יותר וחזק יותר מרוב המדינות.
