כמעט שלוש שנים לתוך המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, המילואימניקים ממשיכים להיות כוח העבודה שעליו נשען צה"ל כדי לעמוד בגודש משימות חסר תקדים. הם נשלחים שוב ושוב לעזה, מחזיקים את הגבול בלבנון, פועלים בסוריה ומתגברים גזרות נוספות בזמן שהצבא הסדיר מתוח עד הקצה וסובל ממחסור של אלפי חיילים.
מאחורי המונח הצבאי היבש "שחיקת מערך המילואים" נמצאים מאות אלפי ישראלים שנקרעים כבר שלוש שנים בין השירות לבין עבודה, עסקים, לימודים ומשפחה. מאחוריהם כבר מאות ימי מילואים והסוף לא נראה באופק. מעסיקים במשק כבר מתקשים לספוג את ההיעדרויות התכופות, העצמאים שבהם משלמים מחיר כלכלי כבד, לעיתים עד לכדי קריסה. משפחותיהם של כולם מתמודדות עם חוסר ודאות מתמשך.
כל זה קורה בשעה שמדי שנה רבבות צעירים חרדים בגיל גיוס ממשיכים בחייהם כאילו דבר לא אירע. בעוד שהממשלה נמנעת מלאכוף עליהם את חובת הגיוס, אותם מילואימניקים נקראים לעוד סבב ועוד אחד, במעגל אין סופי שלאף אחד אין את האינטרס הפוליטי או את העוז כדי לשבור.
אלא שמחויבותם החוזרת, העמוקה ויוצאת הדופן של המילואימניקים לא פוטרת את מפקדי צה"ל ובכירי מערכת הביטחון מביקורת משמעותית על האופן שבו הם מפעילים אותם. בשלוש שנות מלחמה נחשפו שוב ושוב מנגנונים מסורבלים, גיוסים עודפים, ימי מילואים שאינם מנוצלים ביעילות, כפילויות ויד קלה מדי שחותמת על צווי 8. וכשמערך שמחיר הפעלתו מסתכם מדי שנה מיליארדי שקלים מתנהל לאורך זמן בתנאי חירום, הגבול בין גמישות מבצעית להפקרות תקציבית רק מטשטש עוד ועוד.
