בשוק חופשי, לפחות לפי התיאוריה הכלכלית, כשיחידים פועלים למקסום התועלת האישית התוצאה היא שגשוג של המשק כולו. אך כשהתיאוריה הזו מוחלת על שלושת הרגולטורים הפיננסיים של ישראל — המפקח על הבנקים דני חחיאשוילי, הממונה על שוק ההון עמית גל ויו"ר רשות ני”ע ספי זינגר — התוצאה מורכבת בהרבה.
השלושה הם רגולטורים פעלתניים, וראויים לקרדיט על לא מעט צעדים מבורכים שנעשו בשנים האחרונות. השוק הפיננסי הישראלי עובר תהליכי התבגרות מואצים, ואת פירותיהם של חלק מהמהלכים כבר רואים: יצירת רישיון בנקאי חדש להקמת בנקים קטנים, רפורמה במוצרי החיסכון וההשקעה לטווח בינוני ושידוד מערכות במבנה עמלות המסחר בניירות ערך.
אלא שדווקא כשהרגולטורים מבקשים לעבוד יחד ולפרק את הכוח שנצבר במערכת הבנקאית, צפה מחדש המורכבות המערכתית. עוד בימי ועדת בלינקוב, שפעלה ב־2021–2022, ניסו לפתור את הסרבול וכפילויות הפיקוח, אך בפועל כל מפגש סמכויות מייצר חיכוך: בנק ישראל ורשות שוק ההון נאבקו על השאלה מי יפקח על חברות ההחזקה שיחזיקו בבנקים הקטנים; רשות שוק ההון ורשות ני”ע התבצרו משני צדי המתרס של הרפורמה בחיסכון לטווח בינוני, מה שהוליד שעטנז שעלול לסבך את הציבור; וברפורמה בעמלות המסחר נותרו לקוחות קרנות הנאמנות שבויים, בעוד חלק מהמהלכים המשמעותיים מתעכבים עד לחקיקת חוק "ברוקר־דילר", שיסדיר את סמכויות רשות ני”י מול חברי בורסה שאינם בנקים.
כך דווקא הפעלתנות והכוונות הטובות של שלושת הרגולטורים בשנה האחרונה חשפו את הפער המובנה בין המהפכה שיכולה הייתה להתרחש לבין המציאות הביורוקרטית המורכבת שבה השינויים מתבצעים בפועל.
