בשנה שבה כל שחקן ברשימה הזו נאבק על השפעה, אחד השחקנים המשפיעים ביותר על כלכלת ישראל לא נבחר, לא מונה ולא נשא באחריות לאיש. שער החליפין דולר—שקל חולל השנה את חלוקת ההכנסות הגדולה ביותר במשק הישראלי, והוא עשה זאת בלי החלטת ממשלה אחת. המספרים לבדם מספרים את הסיפור: באפריל 2025 עמד הדולר על כ־3.80 שקלים, באפריל 2026 הוא שבר מטה את מחסום ה־3 שקלים, לראשונה זה 31 שנה, וירד ל־2.99. במאי הוא כבר נגע ב־2.79. ייסוף של יותר מ־26% בתוך שנה הוא אירוע נדיר בכל משק מפותח — בישראל הוא התרחש בזמן מלחמה, עם גירעון חריג ואחרי חמש הורדות דירוג אשראי. זו אחת הסתירות הגדולות של השנה האחרונה, כיצד מטבע של מדינה כזו מתחזק יותר מכל מטבע של מדינה מפותחת אחרת.
קיים פיתוי להסביר את זה בחולשת הדולר בעולם, אבל זה לא מספיק: מדד הדולר העולמי ירד באותה תקופה בכ־10% בלבד, אבל השקל התחזק ביותר מפי שניים מזה. משמעות הדבר היא שרוב הסיפור הוא מקומי.
שלושה מנועי ייסוף פעלו במקביל. הראשון הוא קריסת פרמיית הסיכון. ה־CDS של ישראל, שנגע כבר ב־150 נקודות בשיא המלחמה, ירד לאזור 66–70, כלומר השווקים הפסיקו לתמחר את ישראל כמדינה בסיכון קיצוני, וכל נקודת CDS שירדה השפיעה ישירות על שער החליפין. המנוע השני הוא ההייטק. ישראל ייצאה ב־148.8 מיליארד דולר ב־2025, מהם 85.4 מיליארד דולר בהייטק. זאת לצד זרם השקעות זרות שכמעט הוכפל, בשעה שרוב הרווחים הוזרמו בחזרה לישראל והומרו לשקלים.
המנוע השלישי הוא הגידור המוסדי. הגופים המוסדיים הישראליים, שהחזקותיהם בוול סטריט תפחו, מכרו דולרים נטו בהיקפים חסרי תקדים כדי לגדר את החשיפה. הבורסה האמריקאית עלתה, ומכאן, כמעט אוטומטית, השקל התחזק. זהו הקשר שהפך את מדד הנאסד"ק לגורם שמשפיע על שער השקל יותר מריבית בנק ישראל. מכאן שהמנוע המרכזי אינו ריבית.
בנק ישראל הפחית ריבית ארבע פעמים, פער הריביות מול ארצות הברית כמעט נסגר והשקל המשיך להתחזק. הכלי שנחשב במשך שנים לבלם המרכזי של שער החליפין פשוט לא עבד. ההערכה הרווחת השנה היתה שאחוז שלם של הפחתת ריבית שווה כ־10 אגורות בשער השקל. מי הרוויח מכך? הצרכן וגם המדד. הייסוף תרם לריסון האינפלציה, שירדה מ־2.9% ל־1.6%, מתחת למרכז היעד, ואיפשר את הורדות הריבית. אלא שגם ההטבה הזו היתה חלקית: המחירים הסחירים הוזלו, מחירי השירותים לא. כלומר, הצרכן הישראלי קנה טלוויזיה קצת יותר זולה, אך שכר הדירה, הביטוח או המסעדה לא הוזלו. בסופו של דבר התמסורת מהיחלשות הדולר למחירים בישראל נאמדת בכ־10% בלבד, כך שגם ייסוף היסטורי מתגלגל לכיס הצרכן בטפטוף.
ומי שילם ביוקר? היצואנים. כ־77% מהיצוא הישראלי נקובים בדולרים, בעוד השכר, שכירות ומסים משולמים בשקלים. כל אחוז ייסוף הוא שחיקה ישירה ברווחיות, בלי שהיצואן עשה דבר. וכאן טמון הפרדוקס: המגזר שהזרים את הדולרים שחיזקו את השקל — ההייטק — הוא זה שנשחק מהתחזקותו. הדוגמה החדה ביותר לעוצמת השער הגיעה מרשות המסים. בעסקת רכישת ויז המחלוקת על חבות המס הסתכמה בכ־1.6 מיליארד שקל מסיבה אחת בלבד: בין מועד חתימת העסקה למועד השלמתה נע השער מ־3.665 ל־3.106. אף אחד לא עשה דבר, השער עשה הכל. בסופו של דבר נמצא פתרון יצירתי: תשלום המס בדולרים, מהלך שאיפשר להזרים לקופת המדינה מיליארדים בלי להמיר אותם לשקלים ובלי ללחוץ את השער עוד יותר מטה.
נראה שהייסוף הפך לאירוע שמתנהל ללא ליווי של המדינה. לקראת סוף השנה הייסוף נרגע קלות, בעיקר על רקע המצב הגאו־פוליטי החדש־ישן שבו המלחמה עם איראן לא נגמרה, הזירה הלבנונית נפתחה שוב, וחמאס שב להתחזק. השאלה שנשארת פתוחה לשנה הבאה אינה רק לאן ילך השער, אלא איך באמת מטפלים באופן מערכתי ומעמיק בסוגיית הייסוף. הפתרון ידוע: הוא בצד הממשלה, שתפקידה להפחית את העלויות הקבועות השקליות, לשבור מונופולים ולהוריד עלויות ייצור.
