משרד עורכי הדין פול וייס הוא אחד היוקרתיים בארצות הברית. רווחיו הגיעו בשנה שעברה ל־2.6 מיליארד דולר. כמו כל משרד שמעורב בתיקים הקשורים לממשל האמריקאי, הוא קיבל גישה לבנייני ממשלה וייצג חלקים ממנה בחוזים בשווי מיליונים, אבל את עיקר פרסומו השיג המשרד בעבודה חברתית בפרופיל גבוה: הוא הגן על עצורים בכלא גוונטנאמו, על משפחות מהגרים שהופרדו בגבול במהלך הקדנציה הראשונה של דונלד טראמפ, על ארגוני חופש הפלות, זכויות להט"ב וזכויות הצבעה. אחרי ההסתערות על הקפיטול ב־6 בינואר 2021, הוא ייצג תביעות אזרחיות נגד דונלד טראמפ.
חודש לאחר כניסתו לקדנציה שנייה בבית הלבן, כשהוא נישא על גבי הבטחה למסע נקמה נרחב, חתם טראמפ על צו שאסר על עורכי הדין של המשרד להיכנס לבנייני ממשלה, והורה לבטל את החוזים הממשלתיים עמו. כדי שיבטל את הצו, הוא הציע למשרד עורכי הדין שתי אפשרויות: להיכנע לסחיטה בריונית שבימים אחרים היתה מהווה עילה להדחה, או להפסיד עשרות מיליוני דולרים.
ההחלטה, כך התברר, לא היתה קשה במיוחד. פחות משבוע אחרי שטראמפ חתם על הצו הגיעו אנשי פול וייס לסיכום עם הבית הלבן לפיו המשרד יעניק למשרדי ממשלה שירותים בחינם בשווי 40 מיליון דולר; יפרסם הודעה פומבית בה ינזוף בשותף לשעבר מארק פומרנץ שהיה ממובילי אחת החקירות הפליליות נגד טראמפ, ויפסיק מיידית את מדיניות ה־DEI (שוויון, גיוון, הכלה) שפתחה דלת לעורכי דין שחורים ולנשים. בתמורה קיבלה הפירמה בחזרה את החופש להיכנס לבנייני ממשלה, והחוזים נותרו בעינם.
לפחות עוד שמונה משרדי עורכי דין גדולים נסחטו לאחרונה באופן דומה על ידי הבית הלבן. בסך הכל התחייבו המשרדים האלה לספק לממשלה, כלומר לאג'נדה של טראמפ, שירותי חינם בשווי של כ־940 מיליון דולר. עורכי הדין החזקים והעשירים באמריקה, כרישים במלוא מובן הקלישאה, העדיפו להתפלש כדגיגונים מול אדם שעושה הכל כדי לרמוס את האתוס האמריקאי.
המוסדות קרסו בזה אחר זה
הסיפור על מלחמתו של ממשל טראמפ בפירמות עורכי הדין הסוררות בעיניו מכנס בתוכו את התופעה החשובה והמפחידה ביותר בשמונה החודשים הראשונים בקדנציה השנייה הנשיא הפובליקני: קריסה מוחלטת של המוסדות שאמורים היו להגן על הדמוקרטיה האמריקאית מפני פופוליסט עם נטיות אוטוקרטיות. בזה אחר זה נפלו המוסדות האלה, בין אם הם חלק ממערכת הבלמים והאיזונים או מהעלית של החברה האזרחית. כל המערכות האלה הסתמכו בעבר על שיטת כבוד שבה אנשים בעמדות כוח כיבדו נורמות מסוימות משום שידעו שרק ככה אפשר יהיה לשמר את הניסוי האמריקאי הכה פריך. אבל שיטת הכבוד הזו, מסתבר, לא מצליחה לשרוד אדם אחד חסר כל כבוד.
בתוך שמונה חודשים התברר כי אין יותר מפלגה רפובליקנית, אלא רק כת אישיות; אין ממש מפלגה דמוקרטית, אלא בעיקר אנשים שלא מבינים את הרגע; אין קונגרס, משום שהרוב הרפובליקני לא עושה דבר מלבד להגן על טראמפ; אין משרד משפטים, אלא גוף שעובד עבור טראמפ; אין כמעט עיתונות עצמאית, שנקנתה על ידי אילי הון חנפנים או סורסה ונכנעה בלחץ איומים ותביעות כספיות; וגם אין ממש בית משפט עליון שכן יש בו רוב של שישה שופטים שמרנים שעוד לפני הבחירות נתנו לטראמפ חסינות גורפת על כל מה שעשה או יעשה בבית הלבן, ועכשיו מעניקים לגיטימציה כמעט לכל צעד חד־צדדי שלו.
"אני לא מופתעת משום דבר שטראמפ עושה", אמרה קמאלה האריס בראיון הבודד שהעניקה מאז הבחירות. "אני כן נדהמת מהכניעה הכללית. לא ראיתי את זה בא". הסיבה שהאריס לא ראתה את זה היא אותה סיבה שבגללה מרבית הליברלים עדיין לא מתפקדים: הם האמינו, ועדיין מאמינים, באמריקה שלא קיימת יותר.
שמונה חודשים והניצחון כמעט מוחלט
הקדנציה השנייה של טראמפ מזכירה במידה רבה את הסרט "חנות קטנה ומטריפה". בקדנציה הראשונה הוא עוד היה בעיקר צמח מוזר. אומנם היה לו פוטנציאל הרסני, אבל הוא היה עדיין קטן יחסית ובעיקר סיפק שעשועים להמונים. ארצות הברית הצליחה להיפטר ממנו — מה שרק חיזק את הביטחון שלה ב"שיטה", ב"מוסדות" וביכולת האמריקאית "לעשות את הדבר הנכון". אפילו הממסד הרפובליקני נראה נושם לרווחה, ודמוקרטים בסגנון ג'ו ביידן היו בטוחים שצדקו כל הזמן: טראמפ היה סטייה חד־פעמית, אפשר לחזור לשאננות. אלא שלאחר מהומות הקפיטול הצמח כבר הפסיק להצחיק ומאז גדל והפך לטורף, בעוד שהמיינסטרים הפוליטי האמריקאי נותר שאנן. מהשאננות הזו הגיע טראמפ שוב לבית הלבן, והפעם אין מספיק דם אנושי שיכול להשביע את הצמח הטורף.
טראמפ רכב לקדנציה שנייה על גבי המרירות הקבועה של עשרות מיליוני שמרנים, שליטה מלאה בתקשורת ובמדיה החברתית, וחולשה כמעט חסרת תקדים של המפלגה הדמוקרטית. הפרשנים דיברו על "יוקר המחיה" ו"חרדות כלכליות" ככוח המרכזי שדחף אליו בוחרים חדשים, וזה כנראה היה נכון לגבי חלק מהם, אבל לא לגבי הרוב המכריע של אלו שהצביעו לטראמפ בפעם השלישית. "מחירי הביצים" הוא תירוץ שליברלים והגיגני תקשורת מספרים לעצמם, כי הם לא רוצים להודות באמת: טראמפ ניצח משום שהראייה הגזענית והצינית שלו את אמריקה הוכחה נכונה.
טראמפ רואה בארצות הברית מדינה שגדולתה תלויה בכך שתישלט על ידי גברים לבנים עשירים, שמעצם היותם כאלה הם חכמים ומוצלחים יותר. כל האחרים צריכים להגיד תודה שהם יונקים מפירות העבודה הקשה והחוכמה האינסופית שלו ושל בני דמותו. בעיניו, אמריקה היתה גדולה בערך עד סוף ימי רונלד רייגן, אז ההיררכיה היתה ברורה וכולם ידעו את מקומם. ברגע שדברים החלו להשתנות והשליטה הגברית הלבנה ירדה בשברירי אחוז, היא החלה לקרוס.
טראמפ זיהה במדויק שעבור עשרות מיליוני אמריקאים, מראה של משפחה שחורה בבית הלבן נתפס כדבר בלי נסבל. הוא הבין שיש מספיק אמריקאים שחושבים שמיליארדר לבן וקשיש שיוצא עם דוגמניות ומגיש תכנית ריאליטי, הוא פסגת החלום האמריקאי, ולכן צריך להנהיג את המדינה. עכשיו מתברר שרבים מהם גם חושבים שהוא צריך להיות דיקטטור.
חלק גדול מהאמריקאים רואים את טראמפ מפרק מוסדות, מנסה לשנות מפות של אזורי בחירה כדי להבטיח שהרפובליקנים לא יפסידו בבחירות, מדבר על ריצה לקדנציה שלישית, שולח צבא וסוכנים חשאיים בסמיכות למרכזי ערים שבהן אוכלוסייה שחורה גדולה, סוחט חברות אמריקאיות מפוארות, כופה על מרכזים תרבותיים לאומיים לשכתב את ההיסטוריה והופך את הבית הלבן לגרוטסקה שמזכירה את הארמון של סדאם חוסיין — והם כלל לא מבינים מה הם רואים. חלק אולי מזהה, אבל בטוח שאמריקה תתגבר גם על זה. וחלק גדול גם מזהה וגם אוהב את כל מה שהוא רואה — מגירוש רנדומלי של מהגרים לכלא גיהנומי באל־סלבדור, דרך הקמת מחנות מעצר באמצע ביצת תנינים בפלורידה, ועד צנזורה על מכון הסמית'סוניאן, כי כמה כבר אפשר להגיד שהעבדות היתה רעה.
טראמפ הבין מזמן שלצד כסף, גזענות היא המרכיב החזק ביותר בדי.אן.איי האמריקאי. ספק גדול אם הוא יכול לעבור את המבחן שעוברים מי שרוצים להיות אזרחים חדשים, אבל הוא יודע שמיליוני אמריקאים חושבים כמוהו. לכן, גם כשהבטיח בקמפיין כי הוא יהיה דיקטטור מהיום הראשון, ואמריקה הפרוגרסיבית והתקשורת הממסדית גיחכו כי 'נו, זה טראמפ, הוא רק מדבר', טראמפ ידע שהוא רציני, ושבקדנציה השנייה, כשכבר לא יהיה אף אחד שינסה למתן אותו, הוא ישבור את ארצות הברית סופית. עברו רק שמונה חודשים והניצחון שלו כמעט מוחלט.
הלא ישראלי הכי משפיע על ישראל
אופיו האימפולסיבי והחלטותיו הלא צפויות של נשיא ארצות הברית הכניסו את כלכלת העולם לכוננות ספיגה. אבל ישראל, שמחוברת לאמריקה בטבורה, מרגישה את השינויים מהר וחד יותר
נשיא ארצות הברית החדש־ישן, דונלד טראמפ, הוא אחד המשפיעים הלא־ישראלים הגדולים ביותר על המשק הישראלי. הוא לא שייך לאף מפלגה בכנסת אך הוא חלק משמעותי מהכלכלה ומהפוליטיקה שלנו. טראמפ לא "משפיע" כמו שר אוצר, נגיד בנק ישראל או יזם הייטק. האפקט שלו מזכיר יותר רעידת אדמה — כוח טבע שלא ניתן לצפות מתי יכה ושלא ניתן לשלוט בו, אלא רק להיערך כמיטב יכולתנו ליום שבו יגיע.
השפעתו של טראמפ באה לידי ביטוי במגוון רב של ערוצים: הדולר החלש שאיבד כ־12% מערכו בחצי השנה האחרונה, המכסים המזנקים (מ־0% ל־15%), ומשקלו העצום בהתפתחות המלחמות שישראל ניהלה ועדיין מנהלת. אך השפעתו העיקרית נובעת מהאווירה שהוא יוצר: זעזוע מתמשך, ערעור בריתות ותיקות, דה־לגיטימציה למוסדות דמוקרטיים וארגונים כלכליים עצמאיים, ופופוליזם מדבק. טראמפ לא רק משנה את אמריקה. הוא משנה את העולם, וישראל, בגלל התלות הגדולה בארצות הברית, מרגישה את זה מהר וחד יותר מרוב המדינות. הכלכלה הישראלית פתוחה מאוד, הן לסחר בינלאומי והן להשקעות שזורמות לסקטור ההייטק, שהוא המנוע המרכזי שלה: יצוא בסכום של כ־45 מיליארד דולר המהווים כ־80% מההון שמפעיל את ההיטק הישראלי. מדיניות החוץ של ארצות הברית תמיד היתה חשובה עבורנו, ומאז 7 באוקטובר היא חשובה שבעתיים.
כדי להשפיע על המשק הישראלי טראמפ כלל לא חייב לכוון לכאן. מספיק שיחתום על צו נשיאותי, יגבש מיני־תקציב מדינה, יכתוב ציוץ ארסי, יטיל שוב מכס אוניברסלי או ישנה את מדיניות ההגירה. כל שינוי כזה גורם לבורסות בעולם לצלול, למטבעות להשתולל, ולשר האוצר של ישראל לחשב כיוון מחדש.
טראמפ של הקדנציה השנייה חזר עם כוח כפול: גם נשיא שמוכן להבעיר את המערכת הבינלאומית, וגם פוליטיקאי שיודע שזו ההזדמנות האחרונה שלו לשכתב את כללי המשחק. תוצאות הניסוי לא מעודדות: במקום יציבות — זעזועים; במקום בריתות — עימותים.
המהלך הכלכלי המשמעותי בו נקט הנשיא האמריקני עד כה הוא שימוש במכסים, לא רק ככלי כלכלי שנועד למלא את קופת הממשל, אלא גם כמכשיר גיאו־פוליטי שבאמצעותו הוא מעניש מדינות (ברזיל והודו למשל), שקוראות תגר על ההגמוניה האמריקאית ומעזות להתקרב לסין ולרוסיה.
חרף המחויבות שלו לישראל, גם היא "חטפה". נכון להיום, על סחורות ישראליות שנכנסות לארצות הברית — היעד המרכזי של היצוא הישראלי — מוטל מכס של 15%. זה אמנם שיעור נמוך יחסית לשיעור המכס שמוטל על מדינות אחרות, אך הוא עדיין יכול להזיק מאוד: למשל לתעשיית התרופות שמייצאת לארצות הברית בסכום של כ־2 מיליארר דולר המהווים יותר מ־14% מסך היצוא התעשייתי לארצות הברית (ללא יהלומים). כך או כך, הנזק שהמכסים גורמים לסחר הבינלאומי, לשרשראות אספקה ולכלכלה בכלל, ישפיעו על ישראל — למרות שהיא כלכלת שירותים בבסיסה — מעבר להשפעה הישירה של המכס שמוטל עליה.
בהמשך הקדנציה טראמפ צפוי להכריע בסוגיה הבוערת מכולן: מה יעלה בגורלם של הדולר ושל המערכת הכלכלית שנבנתה אחרי מלחמת העולם השנייה. המדיניות הפיסקלית הפופוליסטית, המבוססת על הזנקת החוב לרמות שאינן בנות־קיימא (כ־120% תוצר — גבוה מזה של ספרד ופורטוגל) ומעבר עושר מהחלשים לחזקים ביותר, פוגעת בדולר, ובמקביל היא משרתת את טראמפ בניסיון להשתלט על הפדרל ריזרב ולהכניע או להדיח את היו"ר ג'רום פאוול.
בינתיים, ערעור הסדר פוגע בגוש האמריקאי שאליו שייכת ישראל, ומאיים על עליונות הדולר כמטבע סחר ורזרבה. כבר בתקופה הקרובה נראה איך החלטות הריבית בארצות הברית ישפיעו ישירות על בנק ישראל. כשפאוול נמנע מהפחתת ריבית גם אמיר ירון נמנע מכך, וכשיפחית יהיה קשה לנגיד הישראלי להימנע מלהפחית גם הוא. לכן כל ניסיון של טראמפ לכופף את הפד הופך להיות עניין ישראלי מובהק. לא במקרה, שחקנים פופוליסטים מקומיים רואים בטראמפ מודל לחיקוי. בנימין נתניהו למשל מעריץ את היכולת שלו לדרוס חוקים ולהפוך מוסדות ללא רלוונטיים, תוך שהוא מציג זאת כ"רצון העם". זו השראה מסוכנת. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' פשוט תוקף את הנגיד ישירות ודורש הפחתת ריבית. פחות מתוחכם, אבל לא פחות מסוכן.
השורה התחתונה היא שהמדיניות שטראמפ מוביל משפיעה עלינו בשני אופנים עיקריים. מצד אחד, טראמפ מאפשר עסקאות צבאיות ומספק גיבוי בזירה המדינית, אך מצד שני, הכלכלה הישראלית משלמת כבר "מס טראמפ" בצורה של מכסים, חוסר יציבות, אי־ודאות, וקושי לתכנן את העתיד.
אדריאן פילוט
משענת קנה רצוץ
נתניהו הצליח להחריב את יחסיה של ישראל עם כל ידידותיה במערב, והוא נסמך באופן בלעדי על הסיוע שהוא מקבל מממשל טראמפ. כרגע זה עובד לו, אבל מתישהו גם סבלונותו של הנשיא הקפריזי עשויה לפקוע
הרבה לפני שהבחירות בארצות הברית בישרו את שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן, קשר ראש ממשלת ישראל את גורלו בזה של הג'ינג'י הקפריזי. למרות תמיכתו הבלתי מסויגת של ביידן בישראל אחרי מתקפת 7 באוקטובר, נתניהו הבהיר היטב איזה נשיא הוא היה רוצה לראות בבית הלבן. על הדרך הוא שרף כמעט לחלוטין את כל הקשרים במפלגה הדמוקרטית והפך את הממשלה שלו לעוד אגף במפלגה הרפובליקנית. זכייתו של טראמפ היוותה מבחינת נתניהו הוכחה לכך שהימר נכון.
טראמפ הוא לא רק הנשיא שנתניהו חושב שיהיה נוח לישראל, אלא גם דמות לחיקוי עבורו: הוא נשיא שנבחר למרות הרשעה וכתבי אישום, שהצליח באמצעות מכונת רעל משומנת לדכא את מתחריו מבית ומחוץ בשיסוי, הסתה ופילוג שסחפו מדינה שלמה, ואז ניצח בקלפי והחל לפעול לדיכוי הדמוקרטיה. נתניהו משוכנע שזה יצליח גם לו. העתק־הדבק עם תרגום לעברית.
מרגע שרגלו של טראמפ דרכה שוב בחדר הסגלגל הפך נתניהו לכינור שני בהצגה. הוא היה המנהיג הראשון שרץ להיפגש עם הנשיא אחרי היבחרו, ועשה זאת שוב עוד פעמיים לאחר מכן בפרק זמן מאוד קצר. מבחינת נתניהו, טראמפ היה המשיח שיבטיח לו לא רק את הניצחון המוחלט החמקמק בעזה, אלא גם חיי נצח בתפקיד ראש הממשלה.
וטראמפ לא אכזב. מאמירות בלתי מתפשרות כלפי חמאס ועד לקריאות נגד מערכת המשפט הישראלית להפסיק את משפטו של נתניהו. מי כמו טראמפ שונא את מערכות המשפט שלא מאפשרות למנהיגים כמותו לעשות ככל העולה על רוחם? גם מינויו של מייק האקבי לשגריר בישראל סימן את אותו כיוון. טראמפ מוכן ללכת רחוק מאוד עבור נתניהו, גם אם זה אומר לשלוח את נציגו הממלכתי לכאורה לבית המשפט כדי להביע סולידריות עם הנאשם ובמקביל לשדר בוז כלפי המערכת.
אבל גם נתניהו למד שאפשר להישען על טראמפ רק עד רמה מסוימת. הפכפכותו של הנשיא, הקפריזיות והאימפולסיביות שלו, יכולים לשרת אותך ביום אחד ולפגוע בך ביום שלאחר מכן. כך היה בעיצומה של מלחמת הסחר, כשנתניהו היה הראשון מבין מנהיגי העולם להיכנע לדרישתו של טראמפ להוריד מכסים, מה שלא מנע מטראמפ להטיל מכס של 15% על ישראל.
השפעתו של טראמפ על ישראל ניכרת במיוחד במישור הביטחוני. הנשיא לא היסס לשלוח את המפציצים שלו למתקני הגרעין באיראן, אבל אז פשוט החליט על סיום המערכה בלי לשאול את נתניהו, שנאלץ להכריז על ניצחון מבלי לשלוט באירוע. הדבר בולט עוד יותר במלחמה מול חמאס. למרות התמיכה הבלתי מסויגת של טראמפ, הרי שהכוחות הערביים כמו סעודיה וקטאר, משפיעים עליו לא פחות. טראמפ, שמסתנוור מהכסף הערבי הגדול ובעיקר מהאפשרות לקבל את פרס נובל לשלום אם יצליח להביא לסיום המלחמה ולהסכמים אזוריים חדשים, מוכן ללכת עבור נתניהו כברת דרך אבל לא עד הסוף, והוא לא מהסס גם לנזוף בנתניהו אם הוא חושב שראש הממשלה הישראלי מסכן את הסיכוי שלו לזכות בנובל, כפי שקרה לאחר הניסיון להתנקש בצמרת חמאס בקטאר.
וזה הסיכון הגדול בהישענות המוחלטת של נתניהו על טראמפ. בזמן שהוא מחריב את יחסי החוץ של ישראל עם יתר המדינות המערביות וכשהאמברגו והחרמות על ישראל מחריפים, נתניהו שם את כל הז'טונים על ידיד אחד. כרגע הוא אולי נראה לו כמו ידיד אמת, אבל ברור שהוא גם יכול להתהפך עליו בכל רגע אם הוא ירגיש שנתניהו מורח אותו ופוגע בו. כי בדיוק כמו אצל נתניהו, גם אצל טראמפ סדר העדיפויות ברור: אני לפני הכל.
רועי ברגמן
