בימים אלה מפכ"ל המשטרה, רב ניצב דני לוי, משלים שתי שנות כהונה, מתוך שלוש (עם אפשרות להארכה). בדרך כלל זו השנה שבה מפכ"לים מנסים להתחנף לשר הממונה כדי לזכות בהארכה לשנה רביעית, או לכל הפחות ללכת על ביצים לידו. לוי כבר הוכיח כישורים מיוחדים בתחום הזה.
אלא שהסיכוי של לוי להארכת כהונה קלוש. לא מופרז להניח שבמידה שיתחלף השלטון, הממשלה שתקום תרצה להתחיל לנקות את הגוף הכל כך חשוב לדמוקרטיה שסוחב איתו — לפעמים בצדק, ולפעמים פחות — את המשקולת של הביטוי החריף שכבר התקבע: "המשטרה נפלה".
גם בתרחיש שבו איתמר בן גביר יישאר במשרד שהוא החריב, אפשר להניח שהוא ירצה תחתיו מפכ"ל כנוע אפילו יותר מלוי. אחרי הכל, לוי עוד מנסה לשמור על סממנים של ממלכתיות, ללכת בין הטיפות, ולשדר עצמאות ומחויבות למוסדות שבן גביר מבחינתו היה שורף כבר אתמול. ראייה לכך ניתן לראות במתקפות החוזרות ונשנות על המפכ"ל מצד מקורבים לבן גביר בקבוצות הוואטסאפ הפופולריות בקרב שוטרים וסוהרים.
כל מי שמשרת בשני הארגונים יודע כיום שבעל הבית האמיתי במשטרה ובשב"ס הוא בן גביר, שמשתמש בשוט המינויים והקידומים על מנת להבהיר זאת כל פעם מחדש — נאמנות לפני הכל, ולשר. תשאלו את כל הקצינים הבכירים שעברו "אודישן" אצלו או אצל מקורביו כדי להתקדם, או את השוטרים שמשמשים כמעין תפאורה לשר ולמאמצים הפוליטיים של עוצמה יהודית בסיורים שלו ביישובים ערביים. והמפכ"ל? מסכים לכך בשתיקתו. הרי הוא עצמו עבר תהליך דומה כשמונה על ידי בן גביר לתפקידו אחרי שנה בלבד כניצב ועם רקורד של מפקד מחוז כושל, שהצטיין בעיקר בנאמנות לשר ולתפיסותיו. לקראת הבחירות על המשטרה מוטל תפקיד קריטי — להבטיח את תקינותן וטוהרן, הן ביום הבחירות עצמו והן לאחר ספירת הקולות, כשתרחיש מחריד של מעין גבעת הקפיטול האמריקאי מאיים להפציע גם בגרסה הישראלית. מערכת הבחירות הדרמטית הזו תהיה מבחן משמעותי עבור לוי והמשטרה בפיקודו, כזה שעשוי (או עלול) להגדיר את כהונתו כולה.
