בתוך שנה אחת התהפכה עבור ישראל מפת אמריקה הלטינית, ובראש התהליך עומד חאבייר מיליי. נשיא ארגנטינה הוא הראשון שהפך את הפנייה ימינה ביבשת למודל לחיקוי, וגם המנהיג הפרו־ישראלי המובהק ביותר שקם בה זה עשורים: הוא הפך את היחסים עם ירושלים לנדבך במדיניות החוץ שלו, התחייב להעביר את שגרירות ארצו לירושלים ומיקם את ארגנטינה בגלוי בצד הישראלי המצטמצם והולך של הזירה הבינלאומית. במקביל, הוא מנהל את ניסוי המדיניות הנצפה ביותר בעולם המתפתח — תוכנית התייעלות והפרטה בקצב ובעוצמה שהפכו אותו לדמות מופת לימין הכלכלי, ובכללו בישראל.
בעקבותיו הגיעו האחרים. במרץ כבש חוסה אנטוניו קאסט את נשיאות צ'ילה והחליף את גבריאל בוריץ' שהטיל על ישראל אמברגו נשק, אסר על יבוא מיהודה ושומרון והחזיר את שגרירו מירושלים. ביוני נבחר בקולומביה אבלרדו דה לה אספרייה שכבר ביומו הראשון בתפקיד חידש את היחסים שניתק גוסטבו פטרו. גם הוא אומר שיעביר את שגרירות ארצו לירושלים.
המשמעות הכלכלית של כל זה ברורה. אמריקה הלטינית היתה שוק משמעותי ליצוא הביטחוני, לסייבר ולטכנולוגיות המים והחקלאות הישראליות, וחלק ניכר ממנו נסגר בשנים האחרונות מסיבות פוליטיות. פתיחתו מחדש שווה כסף לתעשיות שנפגעו, דווקא בשנה שבה הייסוף כבר שוחק את היצוא.
עם זאת, כדאי לרסן את ההתלהבות. זהו שינוי שנשען על אישים יותר מאשר על מוסדות, ובקולומביה הוא הוכרע בפחות מאחוז. אותה תנודה שהביאה את הימין לשלטון יכולה להחזיר את השמאל בסיבוב הבא.
