מחקריו של סטוצמן על פרטיות ברשת מוכיחים: יש פייסבוק - אין פרטיות

מאוד נעים לבקר באתרים של סטוצמן (anti-social.cc ו־macfreedom.com). הם מאווררים, לא עמוסים. שום דבר לא מהבהב ודורש תשומת לב. הלינקים עדינים, הפונטים נעימים, הרקע לבן, הטקסטים קצרים, הלוגואים פשוטים והקצב אטי. הכל נינוח. לפשטות הזאת יש סיבה פילוסופית: סטוצמן מאמין שהאידאולוגיה

במחקרים שלו הוא משתמש בדיוק בטכנולוגיות כאלה - קטנות, טובות ואטיות, שלכולם יש גישה אליהן - כדי להראות עד כמה הפרטיות שלנו בסכנה בגלל המדיה החברתית.

בניסוי אחד אספו סטוצמן ושותפיו תמונות מ־5,000 פרופילים של אנשים שנרשמו לאתר דייטים פופולרי, כולם תושבי אותה עיר, שרובם השתמשו בכינויים ולא פרסמו את שמותיהם. בעזרת תוכנת זיהוי פנים פשוטה, שלתוכה הזינו 280 אלף תמונות של תושבי אותה עיר שנלקחו מפייסבוק, הצליחו החוקרים לזהות כעשירית מהמשתמשים באתר הדייטים בשמותיהם האמיתיים. זה אולי לא שיעור גבוה, אבל מדובר בתוכנת מדף פשוטה ביותר, והשיעור היה ודאי עולה בשימוש בתוכנות משוכללות יותר.

עד כמה זה יכול להיות מסוכן הוכיחו סטוצמן ועמיתיו בניסוי נוסף. הם צילמו 93 סטודנטים מאוניברסיטת קרנגי מלון, והזינו את תמונותיהם לתוכנת זיהוי פנים, שכבר הכילה 250 אלף תמונות מפרופילים בפייסבוק. התוכנה זיהתה שליש מהסטודנטים. את המידע הזה הם הצליבו עם מאגרי מידע ממשלתיים וציבוריים, והצליחו לאסוף מידע רב על כל סטודנט - בחלק מהמקרים אפילו חמש מתוך תשע הספרות של מספר הביטוח הלאומי שלהם.

זה מאוד מטריד. אנשים מעלים לפייסבוק באגביות תמונות של המשפחות והחברים שלהם, ומשם זה יכול להתגלגל לאיתור מספרי הזהות.

"זה באמת מטריד", אומר סטוצמן. "ניסינו להראות שמידע ששואבים באופן מקרי מפייסבוק, לינקדאין או כל מקור אחר מאפשר לזהות אנשים באמצעות תוכנות זיהוי פנים. עם הטכנולוגיות האלה אפשר סתם לצלם מישהו באקראי ולגלות מי הוא. רצינו לגרום לאנשים לחשוב על הנושא הזה, על המדיניות כלפי התוכנות הללו, ועל כך שהרגולטורים לא טיפלו מספיק בנושא".