שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
Dun
האדר מובייל דן אנד ברדסטריט duns100

הגיעה העת לבחון את הגנת הפרטיות כבעיית מוצר ציבורי

אמיר ונג 17:2025.06.19

מוגש מטעם DUN'S 100 

כל מי שעוסק בדיני הגנת הפרטיות מכיר את הויכוחים מסוגת "אין לי מה להסתיר". בויכוח הזה טוען המשתמש, שמסכים לתת בידי אחת מענקיות האינטרנט מידע אישי רב, שהוא אינו רואה בכך בעיה מכיוון ש"אין לי מה להסתיר". מולו מתייצב אביר הגנת הפרטיות, ובאופן פטרנליסטי מנסה להסביר למשתמש שענקית האינטרנט תחזיק למעשה הרבה יותר מידע פרטי מכפי שנדמה לאותו משתמש, ושיש בכך סכנה גדולה לאינטרסים של אותו משתמש. ויכוח זה מתנהל כולו תחת פרדיגמה אשר רואה "בפרטיות" סוגיה של משאב פרטי של כל אדם; ותחת פרדיגמה זו – המשתמש צודק לא אחת, שכן גם תחת הבנה מלאה של המצב, הוא מוצא שמבחינתו כדאי לו לשים את המידע הפרטי בידי אותה ענקית אינטרנט. הגיעה העת לשנות את הפרדיגמה המוגבלת בה מתנהל ויכוח זה.

 

דיני הגנת הפרטיות כיום מתבססים למעשה על פרדיגמת המשאב או המוצר הפרטי. תחת פרדיגמה זו, הפרטיות של אדם היא קניינו – יש אומרים חלק מאישיותו – ופגיעה בה פוגעת רק באותו אדם מסוים. בהתאם, אם אותו אדם מוכן לוותר על פרטיותו, הרי זוהי זכותו המלאה. תפקידו של הדין הוא רק לעזור לאדם לשמור על זכויותיו. החוק ינסה לכן לפתור בעיות של פערי מידע: להבטיח שספקי שירותים שונים יבהירו ללקוחות איזה מידע בדיוק נאסף, לאיזה מטרות הוא ישמש, כמה זמן ישמר המידע, למי יימסר מידע וכיו"ב. זאת על-מנת שמוסר המידע יוכל להחליט באופן מושכל איזה חלק מקניינו (הפרטיות שלו) הוא מוכן למסור ולמי. החוק גם מתערב כדי לפתור פערי כוחות, לדוגמה באמצעות הסדרה רגולטורית של סטנדרטים לאבטחת המידע (למשתמש הבודד אין יכולת יכול להכתיב סטנדרטים כאלה או לבקר את הפעילות בהתאם לסטנדרטים).

 

פרדיגמת המוצר הציבורי, היא פרדיגמה שונה לחלוטין מזו של מוצר פרטי. דיני הגנת הסביבה, לדוגמה, מבוססים על פרדיגמת המוצר הציבורי. בתיאוריה הכלכלית, "מוצר ציבורי" מתאפיין בקושי להגביל באופן פרטני מי ישתמש במוצר, כאשר התוצאה היא שלכל צרכן פוטנציאלי יש תמריץ קטן מידי להשקיע באופן אישי את הנדרש כדי שהמוצר המועיל ימשיך להיות זמין. איכות הסביבה היא סוג של מוצר ציבורי; כולנו נהנים ממנה ולכל אחד מאיתנו אין מספיק תמריץ להשקיע בה. כך לדוגמה קודם ל"רפורמת השקיות", כל קונה בסופרמרקט קיבל את ההחלטה הנכונה והנוחה מבחינתו להשתמש בשקיות חד-פעמיות, תוך שהוא אינו מפנים מספיק את הפגיעה במוצר הציבורי, שהוא איכות הסביבה, למרות שהמוצר הציבורי חשוב ומועיל לאותו קונה. הפתרון לא היה לנסות להסביר לכל קונה איזה נזק הוא גורם לעצמו כאשר הוא נוטל שקית בסופרמרקט – נזק שהוא בעליל קטנטן – אלא להסביר לקונים את הנזק הציבורי לסביבה ולגבות את ההסברה במיסוי שיגרום לקונים להפנים (תודעתית וכלכלית) את הנזק הציבורי.

  

עו"ד אמיר ונג עו"ד אמיר ונג צילום: נתי חדד

 

האם להגנת הפרטיות יש מימד של "מוצר ציבורי"? אני סבור שהתשובה חיובית ושלמעשה עלינו לדבר על שני "מוצרים": האחד הוא הפרטיות-האישית והשני פרטיות-קיבוצית. אם להגדיר במונחים מתמטיים, אזי הפרטיות-הקיבוצית היא ממוצע רמת הפרטיות שיש לכל הפרטים בחברה.

מאגרי המידע הגדולים באמת, ובראשם המגה-מאגרים שנצברים בעולמות האינטרנט, הפיננסים הביטוח, מורידים באופן קיצוני את מדד הפרטיות הקיבוצית, ולכן יכולים לשנות מן הקצה אל הקצה את פני החברה והממשל בעתיד. ניתן היה להתחיל לחוש בהשפעתם הפוטנציאלית במערכות הבחירות האחרונות בעולם, וזהו רק קצה הקרחון של ההשפעה העצומה שתהיה לצמצום כללי של רמת הפרטיות. כאשר אדם מפקיד את המידע הפרטי שלו באחד מאותם מגה-מאגרים, נפגעת לכן לא רק הפרטיות-האישית אלא גם הפרטיות-הקיבוצית, והפגיעה בפרטיות הקיבוצית היא שמייצרת את השינוי הפוטנציאלי בחברה ובממשל. בנוסף, בכל פעם שאדם "שאין לו מה להסתיר" מוסר את המידע הפרטי שלו לאחד מאותם מגה-מאגרים, המידע מצטרף לזה שמצטבר במאגר אודות המוני אנשים נוספים "שאין להם מה להסתיר". הצרה היא, שכל המידע הזה יוצר תבניות, אשר מאפשרות למערכות הממוחשבות לזהות לאחר מכן את מי שכן "יש לו מה להסתיר". לכן, כל אדם שמוסר את המידע הפרטי הנקודתי שלו עצמו, מגביר את פוטנציאל הפגיעה באחרים ושוחק את הפרטיות-הקיבוצית אף מעבר לפגיעה בפרטיות שלו עצמו.

 

על דברים אלה נוספת העובדה, שכאשר אדם מוסר מידע פרטי אודות עצמו למאגר, הוא תורם לא פעם להצטברות מסה קריטית באותו מאגר ספציפי, וסופה של הצטברות זו הוא פגיעה בפרטיות-האישית של אנשים אחרים. נניח לדוגמה משתמש ברשת חברתית, שבסך הכל מתייג בתמונה את פלוני, בלי למסור כל מידע פרטי שהוא אודות פלוני. בשלב ראשוני זה אין פגיעה בפרטיות-האישית של אותו פלוני. אך לאחר שמספר אנשים יתייגו בתמונות את פלוני, כבר תוכל המערכת הממוחשבת להסיק לגביו מסקנות מדוייקות ביותר. לדוגמה, אם פלוני תויג בתמונות של מספר משתמשים, והמערכת יודעת שהמשותף לכל אותם משתמשים הוא חברותם בקהילה דתית כלשהי – אזי המערכת תדע להסיק (וכנראה תדייק) שגם פלוני חבר באותה קהילה. שוב: השחיקה בפרטיות האישית של עוד ועוד אנשים, שוחקת את הפרטיות-הקיבוצית מעבר לפגיעה בפרטיות של מי שמסר את המידע.

 

מתוך הקבלה לתחום הבטחון, ניתן לומר שגם להגנת הפרטיות יש מימד של מצרך פרטי לצד מימד של מצרך ציבורי. כל אחד מאיתנו מאבטח את ביתו הפרטי באמצעות מנעול ואזעקה בהתאם להערכתו בדבר הסיכונים האישיים ושווי הרכוש. ועל האבטחה הפרטית נוסף מימד של בטחון כמצרך ציבורי, אשר מתבטא בהשקעה בכוח משטרתי ואף בכוח צבאי. באופן דומה, אין ספק שהגנת הפרטיות נוגעת לפרטיות-האישית, שהיא עניינו האישי של כל אדם – ואנשים רבים ירגישו באופן לגיטמי ש"אין להם מה להסתיר" ולכן מדובר בעניין שולי מבחינתם – אך לצד זאת יש לה גם מימד ציבורי בעל השפעה עמוקה על יסודות ציבוריים של החברה והקהילה.

 

הכרה בפרדיגמה של פרטיות כמצרך ציבורי, צריכה לכוון את המחוקק לשקול כלים אחרים לחלוטין – כלים מסוגים שכבר מוכרים ביחס למצרכים ציבוריים דוגמת איכות הסביבה. יש לפתח מדדים, אשר במקום להעריך את הסיכון במאגרי מידע על-בסיס הנזק הפונציאלי לפרטיות-האישית של מי שמסר את המידע, יעריכו את מאגר המידע גם לפי הסיכון לנשואי מידע אחרים. יש לפתח מדדים שיעריכו את הסיכון הטמון במאגר המידע למרקם החיים החברתי והפוליטי במדינה בהתאם למידת ואופי הפגיעה בפרטיות-הקיבוצית, ולא רק את הסיכון האינדיבידואלי לפרטיות-האישית של אותו אדם שהחליט למסור מידע משל עצמו למאגר. על בסיס זה ניתן יהיה לפנות לפיתוח כלים אשר יתחילו לטפל בבעיית "הזיהום" הסביבתית של היעדר פרטיות, במקום לפעול אך ורק במישור הפרטיות-האישית מתוך הנחה כאילו כל הנדרש הוא להחדיר לתודעתם של אנשים את הסיכון האינדיבידואלי שהם אינם מבינים כביכול בשעה שהם מוסרים את המידע לספק שירותים כלשהו.

 

בדברים אלה אין הכוונה כלל ועיקר לטעון נכון יהיה שחקיקה עתידית תעצור בהכרח את השימוש במאגרים כלשהם בכלל ובמגה-מאגרים בפרט. בדיוק כפי שלעניין איכות הסביבה אין החוק סוגר כל מפעל שיש בו פוטנציאל זיהום. כמו במקרה של המפעלים התעשייתיים, גם למאגרי המידע (והמגה-מאגרים) יש פוטנציאל עצום של תועלת לציבור ולמשק וקידום מטרות חשובות. האתגר יהיה, כמו במקרה של איכות הסביבה, לפתח כללים אשר יאזנו את התועלת עם הנזק לפרטיות-הקהילתית.

 

מאת עו"ד אמיר ונג, משרד רון גזית, רוטנברג ושות'

בטל שלח
    לכל התגובות