• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מגזין נדל"ן

"הספה החדשה של ליסוני שהשקנו היא לא הטעם שלי, אבל היא תימכר"

קרולה בסטטי, נצר למותג הריהוט האיטלקי המובחר Living Divani, מנהלת כיום את החברה שהקימו הוריה. בראיון היא מסבירה איך היא מצליחה לרענן את המותג הוותיק בלי לוותר על הדנ"א שלו

יובל סער 09:4028.11.18

יומיים לפני פתיחת שבוע העיצוב במילאנו בחודש אפריל האחרון, קרולה בסטטי - המנכ״לית של מותג העיצוב Living Divani - מצאה את עצמה מחכה לאדריכל ומעצב העל פיירו ליסוני, הארט־דיירקטור של החברה ב־30 השנה האחרונות, כדי שיאשר את סידור הרהיטים הסופי בביתן וייתן פינישים אחרונים.

 

״הוא הזיז משהו בשני סנטימטרים ופתאום הכל נראה אחרת, אבל זה מה שהופך אותו לליסוני", היא אומרת בעודה יושבת בקומה השנייה של ביתן החברה בסלון הרהיטים. ״אחרי שהוא הלך אמא שלי הגיעה, וכמובן היה לה מה לומר, אבל זה בסדר, היא ממילא אף פעם לא 100% מרוצה. לדוגמה, אחרי הרבה שנים חזרנו ללבן, וזה קצת מוזר בשבילנו, היא לא לגמרי הבינה את זה, פתאום הכל אוורירי מאוד״.

 

למה לבן?

״מכיוון שפיירו אמר שכולם הולכים לאפור ולכהים כי זה הכי קל. קשה לתת תחושה חמימה עם לבן, קצת חששנו מזה״.

 

בסטטי. "כילדה חשבתי שהחברה היא הילד הרביעי והאהוב ביותר במשפחה״ בסטטי. "כילדה חשבתי שהחברה היא הילד הרביעי והאהוב ביותר במשפחה״ צילום: MCKENZIE

 

הרבה פירמות עיצוב מוסיפות צבעוניות ירוקה או צמחייה.

״כן, אבל אצלנו ליסוני החליט לבן״.

 

הסיבה שבמשך כל הראיון בסטטי מתייחסת למשולש ליסוני־הוריה־והיא עצמה אינה מקרית. אמה, רנטה, הקימה את Living Divani לפני יותר מ־40 שנה יחד עם אביה, ועדיין משמשת נשיאת החברה. לפני 30 שנה היא השכילה לגייס את ליסוני לשמש ארט־דיירקטור והמעצב הראשי של החברה, מהלך שבזמנו היה מקובל פחות. העובדה שהחברה נמצאת 40 שנה לאחר מכן בניהול משפחתי היא נדירה אף יותר, שכן מעטות חברות העיצוב האיטלקיות שלא החליפו בעלים ונמכרו. ויטרה השוויצרית וקרטל האיטלקית נמנות עם חברות העיצוב הבודדות והבולטות שהמשיכו בניהול משפחתי.

 

"נשמתי עיצוב עם ליסוני"

 

החברה, שמוצריה נמכרים בארץ ברשת הביטאט, החלה את דרכה כמרפדייה קטנה שהתמחתה בתחילת דרכה בעיקר בספות. היא פרצה דרך עם צירופו של ליסוני, שהחליט לשים דגש גם על ריהוט שמחוץ לכותלי הבית, בדיוק באותו האופן שבו מקפידים על עיצוב הפנים: הוא הוביל את החברה לייצר קולקציה מקיפה של ריהוט חוץ שמטשטשת את ההבדלים בין פנים לחוץ. סגנונה העיצובי של החברה מאופיין מאז בדיסקרטיות, ניטרליות ומינימליסטיות, ומשלב קווים נקיים עם ארגונומיה ונוחות.

 

ספה מדגם Floyd בעיצוב ליסוני. חזרה לצבעים בהירים ספה מדגם Floyd בעיצוב ליסוני. חזרה לצבעים בהירים צילום: Cesare Chimenti

 

בסטטי הצטרפה ל־Living Divani באופן רשמי ב־2003, אבל היא מספרת שהחברה היתה חלק בלתי נפרד ממנה מאז ילדותה. ״כילדה חשבתי שהחברה היא הילד הרביעי במשפחה, שאף פעם לא מתלונן, ולכן אבא ואמא שלי אוהבים אותו הכי הרבה״, היא צוחקת. ״החברה היתה בדנ"א שלי מהיום שנולדתי: שם עשיתי מסיבות יום הולדת, שם ביליתי את החופשים. במקביל נשמתי עיצוב עם פיירו, הוא כמו אח גדול בשבילי. אני מכירה אותו כבר מגיל תשע. כשהוא התחיל לעבוד עם ההורים שלי הוא היה בסך הכל בן 32, צעיר יותר ממה שאני היום. ואלה נישואים טובים כי הוא היה יכול לתת צורה לחזון של ההורים שלי, שידעו מה הם רוצים אבל לא ידעו איך ליישם את זה״.

 

עד כמה משנה העובדה שהניהול נשאר במשפחה?

״יכולים להיות לך כמובן מנהלים מצוינים גם לא מהמשפחה, אבל כשהמייסדים עדיין בתמונה אפשר להרגיש את הנשמה והתשוקה שמניעה אותם. נוסף על כך, כשהמשפחה בפנים, זה נתפס אחרת גם על ידי הגורמים בשוק: כשהם יודעים שהמשפחה עדיין מנהלת את העניינים זה עושה את ההבדל ביחס שלהם״.

 

ליסוני. יחסים מצוינים ליסוני. יחסים מצוינים צילום: עומר מסינגר

 

“גם ההורים שלי הבינו שצריך להיפתח"

 

בתחילת חייה העצמאיים רצתה בסטטי ללמוד שפות, אבל בסוף החליטה ללמוד כלכלה (״בכל זאת שני ההורים שלי יזמים״). אחרי שני סמסטרים הבינה שזה לא בשבילה, ובגיל 20 החליטה להעתיק את מקום מגוריה ללונדון, בניסיון להתרחק מהמסלול המקצועי שכמו נקבע לה מראש. אולם, היא לא הצליחה להתרחק מתעשיית הריהוט האיטלקית ובעזרת קשרים משפחתיים עברה לעבוד בסניף הראשון של חברת המטבחים בופי בניו יורק. ״קניתי כרטיס טיסה לפתיחה של אולם התצוגה, ארזתי מזוודה, היה לי מספר טלפון שהייתי צריכה להתקשר ולהודיע שנחתי״, היא נזכרת.

 

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים עברה ללוס אנג׳לס, שם פתחה את אולם התצוגה השני של בופי, אולם לבסוף החליטה לחזור לאיטליה ולהצטרף בכל זאת לעסק המשפחתי. ״השנה הראשונה היתה קשה, לא הפסקתי להתלונן על ההורים שלי, אבל אז הבנתי שזה לא יוביל אותי לשום מקום, ואחרי 15 שנה הנה אנחנו פה״, היא אומרת בחיוך.

 

כשהצטרפה לחברה ב־2003 היתה מעורבת בתחילה בהיבטים המסחריים, אולם לאט־לאט נהפכה למעורבת יותר גם בפיתוח המוצרים. ״כיום התפקיד שלי נע בין העולם היצירתי לניהול, אני מקשרת בין הקריאייטיב לצורך למכור, ומכיוון שאני מונעת יותר מאסתטיקה מאשר ממכירות, אני חושבת שזה עובד טוב. אנחנו מנסים ליצור מוצרים שיש להם חיים משלהם; שאתה יכול לשים אותם בכל מקום, בכל סביבה״.

 

מה רצית לשנות כשנכנסת לחברה?

״הדבר האחד שרציתי לשנות היה התפיסה של החברה: כבר אז היינו מזוהים מאוד עם ליסוני, והבנתי שצריך להיפתח, לעבוד עם עוד מעצבים. אני מתה עליו והייתי שמחה לעבוד איתו לנצח, אבל אם חס וחלילה יקרה לו משהו והוא יידרס על ידי אוטובוס, מה יקרה אז? לכן, בלי לשנות את הפילוסופיה או את החזון של החברה, התחלתי ליצור דיאלוגים חדשים עם חלקים אחרים של העולם. כך נכנסו לחברה שפות שונות, אבל עם מכנה משותף״.

 

 

 

איך הגיבו ההורים שלך?

״בהתחלה היה להם קשה אבל הם הבינו שהגיע הזמן להיפתח ולהשתנות כי השוק משתנה, העולם משתנה. אם אתה משקיע בייצור אבל לא חושב על יחסי ציבור ותקשורת, שהיום לפעמים הם הדבר הכי חשוב, ולא מתקשר את מה שאתה עושה, אנשים לא ידעו שעשית ואז לא עשינו כלום״.

 

איך את בוחרת מעצבים חדשים?

״בהתחלה זה היה קשה, מעצבים פחדו מהשם ליסוני, אבל היום אני כבר מקבלת המון מיילים עם הצעות לשיתופי פעולה - הרבה יותר מדי. אני קוראת בלוגים, הולכת לתערוכות, שומעת המלצות ממעצבים שאני מכירה, עוקבת אחרי מגזינים. אני אוהבת לעבוד עם מעצבים צעירים, כי יש לנו כבר את פיירו.

 

״אני עושה את האיתור ואת הבחירה ואז זה עובר דרכו. אני אומרת לו את ההעדפות שלי והוא אומר את שלו, ואז אני בוחרת את מי שאני מעדיפה כי החברה שלי״, היא צוחקת. ״כל מה שהוא אומר, ההורים שלי אומרים כן, ולפעמים הוא צוחק איתם ואומר ׳רנטה, בואי נעשה לבן׳, והיא אומרת ׳כן׳. עשר דקות אחרי זה הוא אומר ׳שחור׳ והיא אומרת ׳כן׳. אחרי עוד עשר דקות הוא שואל ׳אז מה החלטנו, שחור או לבן?׳

 

״בזמנו ההורים שלי נתנו לו לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה, אבל היום זה מורכב יותר כי הזמנים השתנו באופן דרמטי. ב־2018 אתה לא יכול לחכות עד הרגע האחרון כדי לדעת מה תציג ביריד חודש לאחר מכן. זה כבר לא עובד כמו פעם, אבל יש לנו יחסים מצוינים אז הכל עובד טוב״.

 

על מה אתם בכל זאת מתווכחים?

״קשה להתווכח עם פיירו, אז אנחנו לא באמת מתווכחים. זה לא כמו עם ההורים שלי, שאיתם הוא התווכח יותר בעיקר בגלל פער הדורות. אני חושבת שאני מתווכחת איתו כמו שהייתי מתווכחת עם אחות. לפעמים אני רוצה לפתח רהיט חדש אבל הוא לא רוצה, והשאלה הראשונה שהוא שואל אותי היא אם הייתי קונה אותו. אז אני עונה לו שאם זה היה תלוי בתשובה שלי, מזמן היינו פושטים את הרגל.

 

״לצערי - או למזלי - השוק כל כך גדול ויש הרבה חברות בגודל שלנו שעושות דברים טובים, אפילו אקספרימנטליים, כך שלפעמים אין ברירה וצריך לרצות את השוק. הספה החדשה של פיירו שהשקנו השנה היא אולי לא הטעם שלי, אבל בסופו של דבר היא תימכר״.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x