שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
נשים ועסקים

"סטף עודד אותי להיכנס למשכית. הוא מעריך אנשים שעובדים עם הידיים"

לין הולסטין הקפידה תמיד להישאר רחוק מהתקשורת. עכשיו היא נחשפת לראשונה ומציגה סיפור חיים חד־פעמי ומחקר מרתק על עבודות היד הישראליות

"תמיד הוקסמתי מעבודות יד. כשלמישהו יש יום הולדת במשפחה שלי אנחנו מכינים משהו ביד כמתנה, כמעט כולם. זה חשוב. עכשיו רקמתי קטע משיר של סילברסטין על שמיכה מרופדת שאני מכינה לנכדה שצריכה להיוולד לי", מספרת לין הולסטין. "מה שמיוחד באומנות הישראלית הוא החדשנות. אומנים רבים שפגשתי לקחו טכניקות מסורתיות והפכו אותן למשהו אחר".

 

הולסטין (72) היא אשתו השלישית של התעשיין סטף ורטהיימר, מייסד ישקר. אף שלא נולדה וגדלה כאן, המשיכה לתרבות ישראלית וליהדות הביאה אותה לערוך מחקר מקיף על קראפט מקומי, שפורסם לאחרונה בספר מרשים בשלוש שפות - עברית, ערבית ואנגלית. "אמנים בישראל, ממסורת לשינוי" מציג עבודות ודיוקנאות של 40 אומנים המתמחים במלאכה מסורתית עם טוויסט עיצובי, מודרני, ייחודי. הספר כולל מגוון אתני מרשים: בדואים, דרוזים, יהודים ילידי הארץ, עולים מאתיופיה או מרוסיה, שאומנותם מתועדת בספר לצד סיפור חייהם, כחלק ממקורות העיצוב בישראל של היום. על השער מתנוססת דמותו של האומן הדרוזי רמי טריף, שעוסק בקליעת רקמה מסורתית המשולבת בעיצוב של כיסא מודרני. "הדתיות שהוא משדר מזכירה לי את סטף", מסבירה הולסטין את הבחירה בטריף לשער. "הוא מוריד נעליים, כמו מתפלל במסגד, יש לו כבוד לעבודה. הוא נראה מלא תשוקה, מושך עם הידיים את הרקמה כשהוא משתמש בכל הגוף שלו. הוא יוצר כמו אדם דתי, כמו סטף, שהעבודה היא הדת שלו. לי אין את הדבר הזה".

 

 

לין הולסטין במשכית. שותפה ב-50% לין הולסטין במשכית. שותפה ב-50% צילום: תומי הרפז

 

 

הרעיון לספר החל ברשימה של אומנים שהכינה עבורה חברתה הטובה, רות דיין, אספנית וחוקרת של אומנות מקומית בעצמה. "רות (בת 101, דב"נ) היא ילידת השנתון של אמא שלי שנפטרה. היא דמות אם עבורי, והיא גם כל כך מעניינת שכיף להיות איתה ולדבר איתה. אנחנו מאוד קרובות, אני מבקרת אותה כל שבועיים, ואנחנו מדברות הרבה בטלפון. הקשר בינינו נוצר באופן מיידי. למרות גילה היא מתעניינת בהכל. זה נדיר. היא שואלת כל הזמן על סטף, על משכית, על המשפחה שלי. אני מרגישה שהיא בדור שלי. קראתי את כל מה שהיא כתבה. למרות כל מה שעברה בחייה היא במצב טוב ומאוד חזקה".

 

 

 

 צילום: ברוך רפיח מתוך "אמנים בישראל, ממסורת לשינוי", שרון סידס חוטר

 

גלגולו של הקראפט הישראלי

יוצרים ועבודות מתוך ספרה של הולסטין

1. כיסאות פליז שיצרה שרון סידס

2. סידס בעבודה

3. מעצב הטקסטיל, משה רואס, יוצר סל מליפה

4. רמי טריף הדרוזי רוקם על כיסא

5. זינב גרביע מטביעה על קרמיקה רקמות בדואיות

6. הצורף בן ציון דוד

7. צורפות תימנית שיצר דוד

8. אומן הספר עידו אגסי

9. טנאט אאוקה ודמויות שיצרה מחמר שחור

 

 

הקשר האמיץ עם דיין כבר הוביל את הולסטין לפרויקט מסעיר לא פחות. לפני כמה שנים גייסה אותה דיין להשקעה במותג האופנה המיתולוגי שלה, משכית, בגלגולו המחודש שיזמו שרון וניר טל. "רות הגיעה לבקר אותי פה יחד עם שרון המעצבת. היא מאוד אוהבת ליצור קשר בין אנשים. סטף היה זה שהציע שאשתתף איתם בפרויקט. הוא מעריך מאוד אנשים שעובדים עם הידיים ומייצרים דברים מצוינים. חשבתי לעצמי שאף פעם לא הייתי מעורבת בפרויקט כזה למרות שהרבה זמן אני מתעניינת בעיצוב. התרשמתי משרון מאוד". מאז שותפים הורטהיימרים ב־50% מבית ההוט קוטור הישראלי המצליח. "בכל פעם שהם יוצאים למכירה בארצות הברית הם חוזרים ריקים", מספרת הולסטין בהתרגשות על הצלחת המיזם.

 

מה את חושבת על משכית בגלגולה הנוכחי?

"זה כמו הכיסאות של רמי טריף: יש בסיס היסטורי־תרבותי אבל עושים איתו משהו חדש. מרתק בעיניי שהדגמים האיקוניים של משכית, כמו מעיל המדבר שפיני לייטרסדורף עיצבה בשנות החמישים, הם הדגמים הכי נמכרים של המותג גם היום. מה שמוכיח שעיצוב טוב שורד".

 

"הערצתי אותו,ואז זה קרה בינינו"

 

אני פוגשת אותה בבית המשותף שלה ושל סטף במגדל יוקרה מול חוף הים בתל אביב ברחוב הירקון. קירות הזכוכית של דירת הענק המעוצבת בטוב טעם ובחמימות מספקים נוף חזיתי עליז ותל־אביבי מאוד: יוגה, מטקות ומתרחצים רבים שגודשים את העין. נראה כי הולסטין מנסה להיטמע בנוף הישראלי, כמי שהגיעה מאוהיו, ארצות הברית, אם לשלושה וגיורת. הקשר שלה לישראל נוגע בהרבה נקודות בביוגרפיה שלה: את בעלה הראשון הכירה בזמן לימודיה באוניברסיטה העברית, בתואר השני התמחתה בהרווארד בלימודי מזרח תיכון, ולהתגייר החליטה בעקבות ביקור בדכאו ב־1966. "חזרתי משם אחרת. התביישתי מאוד שלא ידעתי כלום על השואה". מאז עבדה בפיתוח עסקי ותקשורת במוזיאון היהודי בניו יורק, ובבית הספר לעיצוב של הרווארד.

 

את סטף הכירה לראשונה בביקור בכפר ורדים לפני 20 שנה, ביקור שהוליד עבודה משותפת, וכעבור עשור גם נישואים. "הערצתי אותו, הגעתי לעבוד איתו שוב, ואז זה קרה בינינו. היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים. סטף הוא טיפוס של הרגלים, אוהב דברים שהוא מכיר. אני חושבת שאני הייתי עבורו קצת הרגל. זה לא מוריד מרגשותיו כלפיי. אבל אני חושבת שמכיוון שהייתי כל כך מוכרת לו ועבדנו קרוב, היה בינינו כבוד. הוא גבר שלא אוהב להיות לבד. הוא שונה ממני מהבחינה הזו, יותר זוגי. אולי לא מתאים לדימוי של התעשיין והיקה, אבל מבפנים הוא רך מאוד".

 

"מאז הספר של רות דיין לא נעשה משהו כזה"

 

על הפרויקט הנוכחי עבדה במשך שנתיים וחצי. "זאת היתה הזדמנות עבורי לחקור את ההיסטוריה של העיצוב של העם הזה. מאז ספרה של רות דיין Crafts of israel, שיצא ב־1974, לא נעשה משהו בהיקף הזה, בטח לא באנגלית. רציתי ללמוד בעצמי וגם לאפשר לאנשים ללמוד משהו על הגלגולים של העיצוב פה. וכמובן, לאפשר לאומנים חשיפה. היה חשוב לי להציג את הפלורליזם של התרבות הישראלית. הרבה פעמים אחרי הראיון קניתי משהו מהאומן שראיינתי. הבנתי כמה מסובך היה לעשות את היצירה, כמה היא יפה, ורציתי לקחת חלק איתי הביתה, וגם להרגיש שאני תומכת ביצירה. קצת כמו סטף".

 

כך אפשר למצוא בספרה את האומנית הבדואית זינב גרביע מכפר ליד היישוב לקייה, שמטביעה על קרמיקה רקמות בדואיות מסורתיות ("רות דיין הכירה לי אותה"), או את הקרמיקאית ממוצא אתיופי טנאט אאוקה, שעלתה לישראל במבצע שלמה ומייצרת דמויות בחמר שחור, ולצדן גם הסדנה המשפחתית הוותיקה תות נייר מזיכרון יעקב, שמתמחה בהכנת נייר בשיטות מסורתיות”.

 

איך הגעת אל האומנים המוצגים בספר?

"פגשתי מרואיינים שהפנו אותי לאחרים, כל אחד בתחומו - מעצבים יהודים המליצו על אומן דרוזי והוא מצדו הפנה לחבר יהודי שעוסק בקרמיקה וכך זה התגלגל. ביקרתי אצל כולם. ראיינתי אותם. בנגב ביקרתי יחד עם חברה בדואית, שבעקבות הקשר איתה התחלתי לחקור את מצב הנשים בלקייה ועל זה אני כותבת עכשיו".

 

האם אתם משקיעים בעוד מיזמים של קראפט ישראלי?

"קניתי עבודה כמעט מכל אומן שראיינתי. זאת הדרך שלי לתמוך באומנות הזאת".

 

"כואב לי שהיום אפילו במדינה כל כך קטנה כבר לא יודעים מי זה סטף"

 

ההערצה והעבודה של הולסטין במחיצת סטף ורטהיימר בישקר לפני 20 שנה לצורך קידום חלומותיו למזרח תיכון חדש התחלפו בשנים האחרונות בסיוע לו בענייני היום־יום. אמנם תודעתו חדה, אבל ראייתו ושמיעתו רופפות מטבע הגיל (92), ולין כואבת את היעלמותו מהתודעה הציבורית בישראל. "כשהאוטוביוגרפיה שלו 'איש ליד מכונה' התפרסמה, לקח לנו נצח לעבור ברחוב. על כל צעד היה מי שאמר: 'תודה על מה שעשית למען המדינה הזאת', הוא היה כל כך סלבריטי. אבל היום אפילו במדינה כל כך קטנה כבר לא יודעים מי זה סטף.

 

הולסטין וסטף ורטהיימר. “לעולם לא יהיה מספיק מרוצה” הולסטין וסטף ורטהיימר. “לעולם לא יהיה מספיק מרוצה” צילום: תומי הרפז

"הוא תמיד אומר: 'הרבה אנשים תרמו יותר'. אבל הוא הקים שישה מפעלים בישראל שמספקים עבודה, קידם חדשנות והכשרות מקצועיות. ואת כל זה עשה בגישה הכי ישירה וכנה. דאג שישקר תישאר פה, הוא דואג למדינה הזאת כל הזמן".

 

מה מטריד אותו?

"חינוך. הוא רוצה שלאנשים יהיו כישורים מעשיים, לא משנה איזה. הוא מאמין שהם מביאים גאווה לאדם. הוא תמיד מזכיר את תקן האיכות Made in Switzerland כדוגמה לחותם שמקנה גאווה למדינה. הוא היה רוצה שישראל תהיה כזאת. אבל אדם שהשיג כל כך הרבה כמוהו, לעולם לא יהיה מספיק מרוצה, וזאת בדיוק התכונה שדחפה אותו לנסות להשיג יותר ויותר כל הזמן".

 

ישקר נמכרה, הונו מוערך בכשישה מיליארד דולר. הוא עדיין עובד?

"הוא מתחיל להעביר יותר ויותר דברים בקרן ובפארקים תעשייתיים לאיתן, הבן שלו, וזה מדאיג, כי אין לו הרבה תחומי עניין חוץ מהעבודה. הוא מרגיש שעדיין לא סיים פרויקטים שתמיד רצה לקדם: הכשרה מקצועית, פארקי תעשייה. הוא אומר: 'אני חייב לסיים'. ואני עונה לו: 'לעולם אל תסיים, זה הטבע שלך. אל תרגיש רע עם זה. תסתכל אחורה בסיפוק על מה שעשית'".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x