• תפריט
05.10.18
מוסף כלכליסט
טיפול בהלר
אדם הלר ובנו אפרים המציאו מדי סוכר חדשניים ששיפרו את חייהם של מיליוני חולי סוכרת, ומכרו את החברה שלהם ב־1.2 מיליארד דולר. עכשיו הם מפתחים מתקן זעיר שיושתל בפה של חולי פרקינסון וישנה את הטיפול בהם. המוטיבציה שלהם להיטיב, הם מסבירים למוסף כלכליסט, צמחה בברגן בלזן וברכבת ההצלה של קסטנר
מוסף שבועי 4.10.18 סכרת מימין אדם ו אפרים הלר בביתו של אפרים בוויומינג בחודש שעבר, צילום: Adam J. Howard
ב

ערב של 12 ביולי נחת המסוק הנשיאותי בחצר ארמון בלנהיים באוקספורדשייר, אנגליה, ודונלד טראמפ ירד ממנו כדי לפגוש את ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. מרגע הנחיתה ועד ששני המנהיגים נכנסו לארמון לארוחה חגיגית, המפגש ביניהם שודר בשידור חי ברחבי העולם ותועד באינספור תמונות. ברבות מהן נראתה מיי בשמלה אדומה נטולת שרוולים, שחשפה באחורי זרועה את ה־Libre שלה, סנסור בגודל מטבע שמודד את רמת הסוכר בדמה ללא הפסקה. מיי לא נוהגת להרחיב את הדיבור על חייה עם סוכרת Type 1, שכונתה בעבר סוכרת נעורים, ונובעת מכך שהלבלב מפסיק לייצר אינסולין, שדרוש לפירוק הסוכר. אבל בבחירה לחשוף כך את הליברה היתה אמירה ברורה, והמסר עבר לכל העולם: אפשר לחיות עם סוכרת חיים מלאים. אפשר לעשות הכל, אפילו להיות ראש ממשלת בריטניה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

בצד השני של העולם, בטקסס ובוויומינג, אדם (85) ואפרים (56) הלר, אב ובן, צפו בתמונות של מיי בסיפוק גדול. הם חתומים על שתיים מפריצות הדרך הטכנולוגיות החשובות ביותר בטיפול בסוכרת, כולל הסנסור על זרועה של המנהיגה הבריטית. "היה כיף לראות את התמונה של מיי עם הליברה", אומר אפרים, ואדם מחייך ונזכר שיש לו תמונה של תרזה מיי חונכת את פעילות ליברה באנגליה. "היום זה מד־הסוכר הרציף המוביל בעולם, שמאושר לשימוש ב־43 מדינות ומדי שנה הביקוש לו עולה על הייצור. הוא הפך לפעילות של כמה מיליארדי דולרים, שגורמת לנו עונג בלתי יתואר".

 

הראיון עם השניים מתקיים בשיחת וידיאו, ואדם לובש ז'קט כהה נטול שרוולים שעליו רקום שם המותג FreeStyle Libre. "אני אוהב אותו", הוא מספר ומזדקף כדי שאיטיב לראות את הכיתוב. "לפני זמן מה הליברה חצתה את המיליארד דולר מכירות וכמה מאיתנו קיבלו את הז'קטים האלה". הגאווה שלו לא נובעת רק מההצלחה העסקית של ההמצאות שלו. הסיפור של ההלרים הוא מסע אישי יוצא דופן, מונע בידי חיים קשים וחדור מוטיבציה כנה להפוך את העולם למקום טוב יותר ונגוע בהרבה מאוד מזל. וההצלחה העסקית שלהם היא רק ביטוי לעובדה שהרעיונות והעבודה הקשה שלהם משפרים את הבריאות ואת תוחלת החיים של מיליוני סוכרתיים ברחבי העולם. ועכשיו הם מנסים לעשות את אותו הדבר למען חולי פרקינסון.

 

 

אדם הלר: "סבלנו לא מעט במשך חיינו ומעולם לא קיבלנו דבר כמובן מאליו. הייתי ילד בשואה ושרדתי. אפרים ואחיו גדלו עם אחות חולה וראו איך נראים חייהם של אנשים שצריכים עזרה. זה חלק מהמוטיבציה שלנו"
אדם הלר עם הוריו אפרים ובלנקה ואחותו אנני, בשוויץ, 1945
אדם הלר עם הוריו אפרים ובלנקה ואחותו אנני, בשוויץ, 1945

 

המוטיבציה
גטו, מחנה ריכוז ובת שנפגעה מרשלנות רפואית

 

אנחנו משוחחים, באנגלית, כמה ימים לפני ראש השנה, כשאדם, שחי בטקסס, התארח אצל אפרים בווילסון, עיירה קטנה בוויומינג. הם יושבים בחדרים סמוכים, כל אחד מול מחשב משלו, אבל הקשר הקרוב ביניהם מורגש מאוד. במשך השיחה הם נוהגים זה בזה בנדיבות, סבלנות והומור אינטימי. "כל מה שאת צריכה לדעת הוא שאפרים הוא הבוס שלי ואומר לי מה בדיוק לעשות. הוא הנחה אותי ואני רק התאמתי את הטכנולוגיה", אומר למשל אדם על אחד הפיתוחים שלהם, ואפרים פורץ בצחוק. בהמשך הוא יאמר: "המוטיבציה שלי היא קודם כל לעבוד עם אבא שלי, שהוא שותף עסקי נהדר. מעולם לא התווכחנו, אפילו לא פעם אחת, וזה לדעתי כי הוא השותף הכי סבלני שהיה לי. אפילו כשהוא רואה שהבן שלו עושה משהו מטופש הוא לא אומר כלום". הפעם אדם צוחק.

 

אדם הלר נולד בקלוז', רומניה, ב־1933. אביו היה סוחר טקסטיל ובעל חנות גדולה, אבל במלחמת העולם השנייה נכסי המשפחה הוחרמו, היא נשלחה לגור במפעל לבנים בגטו קולוז'וואר בהונגריה עם עוד 18 אלף יהודים, והאב הועסק בעבודות כפייה וספג אלימות קשה. רוב מי שהתגוררו במפעל נשלחו לאושוויץ, אבל בני משפחת הלר היו חלק מכ־1,700 היהודים שנשלחו לבודפשט וממנה למחנה הריכוז ברגן בלזן, שבו חיו כחצי שנה. שם נקנתה חירותם בידי ישראל קסטנר, ו"רכבת ההצלה" שלו מילטה אותם לשוויץ. השנים הדרמטיות האלה הן, מבחינת אדם, שעיצבו את חייו כמדען. "אני חש שאני צריך לגמול על כך ששרדתי כשכל מי שסביבי מת", הוא אומר, "אז אני חושב על התרומה הבאה שלנו לחברה ומנסה לעזור לאנשים. אני עושה כמיטב יכולתי".

 

ב־1945 עלתה המשפחה לפלשתינה, נשלחה לקיבוץ איילת השחר ועברה לגבעתיים, לשכונת שינקין. אדם התאהב בפיזיקה וכימיה בתיכון, ואחרי הצבא למד אותן באוניברסיטה העברית וכתב תזה בקינטיקה כימיקלית במכון ויצמן. אחר כך המשיך לדוקטורט באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' ארנסט דוד ברגמן, מומחה לכימיה אורגנית, חתן פרס ישראל ומהמדענים החשובים בארץ, כאקדמאי וכאיש סודם של דוד בן־גוריון ושמעון פרס — ואבי תוכנית הגרעין הישראלית. "אני הייתי השוליה של ברגמן", אומר הלר האב בגאווה, ובעברית.

 

 

כשעבד על הדוקטורט שלו הכיר את אילנה, אשתו עד היום, ונישא לה. ב־1958 נולדה טלי, בתם הבכורה. היא נולדה חולה, ללא שסתומים במערכת השתן שלה, אולם אובחנה כאלרגית לחלב פרה. בגלל האבחון השגוי היא פיתחה מחלת כליות כרונית וטופלה בתרופות שגרמו להיחרשותה ופגעו במוחה. ארבע שנים אחריה נולד אפרים, ובאותה שנה הלר האב קיבל משרה באוניברסיטת ברקלי והמשפחה עברה לארצות הברית. בשנים הבאות הם נעו בין ערים שיכלו לספק לאב הזדמנויות מחקריות, ובעיקר להעניק לטלי את הטיפול הטוב ביותר — עד מותה בגיל 24.

 

"סבלנו לא מעט במשך חיינו ומעולם לא קיבלנו דבר כמובן מאליו", אומר אדם. "הייתי ילד בשואה ושרדתי. אפרים ואחיו ג'ונתן, שגדלו עם טלי, ראו איך נראים חייהם של אנשים שצריכים עזרה, ואין ספק שזה חלק מהמוטיבציה שלנו. אילנה, אשתי, מתנדבת בהוספיס. ג'ונתן מנסה לעזור באמצעות הארגון שהקים, Human Impact Partners, לאנשים הכי עניים בארצות הברית לקבל את שירותי הבריאות שהם זקוקים להם. זה זורם במשפחה שלנו, וזה בהחלט חלק מהמוטיבציה שלנו. אבל אין לזה קשר ליכולת שלנו לייצר מוצרים".

 

ההצלחה
מכשירים משני חיים, חברה משפחתית ואקזיט אדיר
 

וההלרים יודעים לייצר מוצרים. הראשון היה כמובן אדם. ב־1975 הוא קיבל הצעה לעבוד במעבדות Bell, שהיו אז המרכז הטכנולוגי החשוב בארצות הברית ומהמשפיעים בעולם, שהצמיח שמונה זוכי פרס נובל וטכנולוגיות כגון הטלפון הסלולרי, התאים הסולאריים הראשונים ומכונת הדנ"א הראשונה. אדם עמד בראש מחלקת המחקר בחומרים אלקטרוניים, ופיתח שני מוצרים שנחשבו מהפכניים באותה עת: הלייזר הנוזלי הראשון — וסוללת הליתיום החד־פעמית הראשונה. זו סוללה שחייה ארוכים אך היא קלה וקטנה למדי. בעבר היא שימשה למחשבים, ציוד רפואי ומכשירים חשמליים, והיום היא בעיקר "משמשת במערכות ביון ומודיעין — בים, באדמה ובאוויר", הוא מסביר. "זה מספק מאוד שגם היום היא עדיין מיוצרת ומשמשת ליישומים שזקוקים לחיים ארוכים מאוד".

 

אדם הלר (משמאל) עם פרופ' ברגמן, חתן פרס ישראל ואבי תוכנית הגרעין הישראלית, 1961. "הייתי השוליה שלו" אדם הלר (משמאל) עם פרופ' ברגמן, חתן פרס ישראל ואבי תוכנית הגרעין הישראלית, 1961. "הייתי השוליה שלו"

 

 

ומה לגבי הלייזר? למה הוא משמש?

"זו המצאה נפלאה שהיא חסרת שימוש לחלוטין", הוא צוחק. "זו היתה באותה עת פריצת דרך, כי היה לייזר מוצק ולא היה לייזר נוזלי, אך זו דוגמה להמצאה נהדרת שלא עושה שום דבר טוב לאף אחד".

 

ואדם, בניגוד ללא מעט אקדמאים אחרים, פחות מתעניין במה שיש בו סיפוק אינטלקטואלי אבל אפס תועלת. שוב ושוב הוא מחפש כיצד להפוך את הגילויים המדעיים שלו למוצרים מועילים. "פרופסורים רוצים לומר לעולם כמה הם נהדרים ושכולם יחשבו שההמצאות שלהם חשובות. הם מתמקדים באופן צר במה שהם עושים ומתעלמים מהסיכוי לפתח משהו שימושי, שיתאים ללקוח. אלמלא אפרים הייתי עלול להתאהב במאמרים, בהמצאות ובמדע הנהדר שלי — וזה היה שגוי, שגוי לגמרי. אפרים ידע מה אנשים צריכים, והוא בא לשאול אותי אם נוכל לעשות את זה. אני בדרך כלל אמרתי שכן".

 

כך הוקמה החברה הראשונה שלהם, TheraSense. בראשית שנות התשעים, במעבדה באוניברסיטת טקסס שאליה עבר מבל, אדם פיתח דרך להפוך אינפורמציה ביולוגית לאותות חשמליים, והוא התייעץ עם בנו אפרים כיצד למסחר אותה. אפרים עבד אז ב־HP, אחרי שהשלים תואר ראשון בפיזיקה מהרווארד ו־MBA מייל. כשאביו ביקש את עזרתו, אפרים סייע לו למכור פיסה מהטכנולוגיה לחברת התרופות רוש תמורת כמה מאות אלפי דולרים. "עם הכסף הזה יכולתי לקחת סיכון, לעזוב את HP ולהתחיל לעבוד עבור עצמי ועבור אדם", מספר אפרים, שקורא לאביו בשמו הפרטי. "בסופו של דבר רוש החליטה שהיא לא רוצה את הטכנולוגיה והחזירה לנו אותה — ואיתה הקמנו את תראסנס. כך שהיה לנו הרבה מזל".

 

 

אפרים הלר: "ב־30 השנה שאנחנו עובדים יחד, אדם מגיע אליי לעתים תכופות ואומר, 'יש לי רעיון, יש לי טכנולוגיה, תגיד לי למה היא טובה ואם אפשר לעשות ממנה מוצר'. ובתשעה מתוך עשרה מקרים אי אפשר"

 

למזל הזה אפשר להצמיד תג מחיר: בשנת 2000, חמש שנים לאחר שהוקמה, תראסנס רשמה הכנסות של 5 מיליון דולר. כעבור שנה היא הונפקה בוול סטריט לפי שווי של 700 מיליון. שנתיים אחר כך מכירותיה זינקו ל־270 מיליון. כעבור שנה היא נקנתה בידי ענקית התרופות Abbott תמורת 1.2 מיליארד דולר.

 

להצלחה האדירה של החברה אחראיים שני מוצרים פורצי דרך בטיפול בסוכרתיים שההלרים פיתחו. הראשון הוא FreeStyle, מכשיר למדידת סוכר שמסתפק בכמות מזערית של דם, 300 ננו־ליטר; לשם השוואה, זו שמינית מכמות הדם שיתוש מוצץ מגופנו בעקיצה. כמות קטנה כזו ניתן להשיג באמצעות מחט דקיקה ועדינה, ולא רק מקצות האצבעות הרגישות אלא גם מהזרועות — כך שהפיתוח של ההלרים הפך את תהליך ניטור הסוכר מכאיב פחות. אצל סוכרתיים רמות הסוכר בדם אינן מאוזנות, ואצל חולי טייפ 1 כשרמות הסוכר נמוכות מאוד הם עלולים לאבד את הכרתם ואף למות. לכן עליהם לבדוק את רמות הסוכר בדמם אחת לשעתיים, באמצעות מד סוכר. עד המצאתם של ההלרים הבדיקה הזאת נעשתה רק בקצות האצבעות, באמצעות מחטים גסות יחסית שהפיקו את כמות הדם הגדולה שנדרשה למדידה. מד הסוכר של תראסנס הפך את הבדיקה הכואבת והפולשנית לידידותית ונוחה בהרבה.

 

ליברה הפך את התהליך לפשוט עוד יותר. הסנסור הזה פותח מאוחר יותר, כשתראסנס היתה חלק מאבוט, ואדם שימש בה מנהל טכנולוגיה ראשי ("מאז הורדתי בדרגה כמה פעמים למנהל מדעי ראשי, יועץ מדעי ראשי והיום אני רק יועץ. אני שמח שהעמיתים שלי עדיין סובלים אותי, זה גורם לי עונג רב", הוא אומר ברוח טובה).

אלא שההלרים מגלים שליברה היה דווקא המוצר הראשון שלהם, אלא כשהם פיתחו אותו השוק עוד לא מוכן לו. "המוצר שרצינו לפתח היה מד סוכר רציף, ואני זוכר שאדם עשה את הניסויים באוניברסיטת טקסס על שימפנזה סוכרתי שהצמידו לו סנסור", משחזר אפרים. אדם: "הסדר היה כזה: אני הייתי ראשון, אפרים שני, אשתי שלישית, השותף שלי למחקר רביעי, ואז השימפנזה הסוכרתי".

 

אדם  הלר מקבל את המדליה הלאומית מהנשיא ג'ורג' בוש, 2008. "זה הכי רחוק שאפשר להגיע. מעמד עצום, עצום" אדם הלר מקבל את המדליה הלאומית מהנשיא ג'ורג' בוש, 2008. "זה הכי רחוק שאפשר להגיע. מעמד עצום, עצום" צילום: אי.פי

 

אפרים: "זה היה בדיוק אחרי התביעות העצומות שנשים הגישו בארצות הברית נגד חברות שייצרו שתלי שדיים. החברות איבדו הרבה כסף, ולכן רוב משקיעי ההון סיכון לא רצו שום קשר למוצרים שמכניסים לגוף (בסנסור הסוכרתיים מכניסים לזרועם קשית פלסטיק זעירה, בשיטה פשוטה). בתקופה ההיא מוצרים כאלה היו מאוד לא פופולריים והיינו צריכים למצוא מודל עסקי אחר".

 

ההלרים חיפשו דרך אחרת לסייע לסוכרתיים. הם שמעו כמה כואבת דקירת האצבעות שממנה מפיקים את טיפת הדם שבה יימדד הסוכר, ולמדו שדקירת הזרוע אינה מכאיבה אך מניבה כמות דם קטנה מדי למדידת סוכר. "באתי לאדם ושאלתי אם יוכל לבדוק גלוקוז ב־300 ננו־ליטר דם, והוא אמר שכן", מספר אפרים על לידתו של פריסטייל. "עם כימאי נוסף הוא בנה אבטיפוס, שלקחנו למשקיעי הון סיכון. היה קשה מאוד בהתחלה, ורק אחת היתה מוכנה להשקיע בנו. אני זוכר שישבנו בארוחת ערב וניהלנו משא ומתן על התנאים. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'אני לא סומכת עליך, כי אתה אומר שאתה רוצה לעזור לאנשים. אז או שאתה משקר לי כי בעצם אתה רוצה לעשות כסף, או שאתה באמת רוצה לעזור לאנשים ואז אני לא סומכת עליך שתקבל החלטות עסקיות נכונות — במקום לעשות כסף למשקיעים תרצה לעזור לחולים'. בסוף היא השקיעה בנו והיתה נהדרת".

 

אדם: "אני נהנה מכך שהיום, אחרי 18 שנה, פריסטייל הוא עדיין מוצר מוביל בארצות הברית".

 

אפרים הלר: "המשקיעה אמרה לי: 'אני לא סומכת עליך, כי אתה אומר שאתה רוצה לעזור לאנשים. או שאתה משקר לי, או שאתה באמת רוצה לעזור לאנשים ואז אני לא סומכת עליך שתקבל החלטות עסקיות נכונות'"

 

 

לצד פריסטייל, הגאווה של ההלרים מעוגנת גם בהישגים של ליברה תחת אבוט: יותר מ־650 אלף בני אדם בעולם משתמשים בסנסור ומכירותיו ברבעון השני של השנה היו כ־500 מיליון דולר. מחקר בקרב 250 אלף משתמשים שאבוט פרסמה לפני כשלושה חודשים הראה ששימוש תדיר בליברה מפחית ב־37% מצבי היפוגליקמיה, שבהם הסוכר נמוך ברמה שעלולה לסכן חיים, ובאופן כללי רמות הסוכר של המשתמשים יציבות יותר.

 

"החלק הכי מספק הוא המכתבים מאנשים שהילדים שלהם משתמשים במוצרים", אומר אפרים. "מכתב אחד אני זוכר במיוחד: מישהו שהיה לו ילד בן שנתיים־שלוש ובכל פעם שהוא הושיב אותו בחיקו כדי לבדוק לו סוכר הילד היה צורח ובורח. עם פריסטייל הוא ישב עליו ושיתף פעולה. היו גם סיפורים מצחיקים, למשל: המוצר שלנו פופולרי גם בקרב בעלי חתולים וכלבים סוכרתיים, ובעלים של חתול הודה לנו שפיתחנו מוצר כזה לחתולים. הוא לא הבין שפיתחנו אותו לאנשים".

 

אחד המשתמשים בפריסטייל הוא הבן שלי, סוכרתי כבר 13 שנה, מגיל 3, ובעוד חודש הוא יחובר לראשונה לליברה. כשאני מספרת להם את זה, אדם נראה מרוצה. "את יודעת, אפרים ואני אוהבים כסף, אבל אנחנו אפילו אוהבים יותר לשמוע סיפורים כאלה. אז לשאלתך על מוטיבציה, כסף הוא מספר 2".

 

תחנות ביניים
אקדמיה, בלוני צנתור, גירושים ושנים בפרופיל נמוך

 

לאחר שתראסנס נמכרה, אדם המשיך כאמור לסייע לאבוט בפיתוח ליברה ובמקביל לימד וחקר באוניברסיטת טקסס, ביתו האקדמי עד היום. אפרים, מצדו, העדיף לא למהר לעסק הבא ולקחת את הזמן כדי להבין מה הוא יהיה. "ידעתי שאני מחפש שלושה דברים: שאני רוצה ללמוד על מערכות שונות בגוף, רוצה לעשות ביזנס עם ישראל ולעבוד עם אנשים ממש נהדרים".

 

מייקל ג'יי פוקס באירוע של הקרן שלו לחקר פרקינסון. "מעולם לא קרה שמישהו החזיר מיליון דולר לגוף השקעות, ואפרים החזיר לקרן את הכסף" מייקל ג'יי פוקס באירוע של הקרן שלו לחקר פרקינסון. "מעולם לא קרה שמישהו החזיר מיליון דולר לגוף השקעות, ואפרים החזיר לקרן את הכסף" צילום: אי.פי

 

דרך הבן שלו, שלמד אז בכיתה ג' בבית ספר יהודי בקליפורניה, אפרים הכיר את ד"ר גארי גרשוני, קרדיולוג, ודרכו התוודע לקבוצת חוקרים מהטכניון שפיתחו בלון צנתור שמתאים לכלי דם מפותלים במיוחד. "זו היתה הזדמנות להשיג את כל המטרות שלי, ולכן חזרתי לעבוד הרבה יותר מהר משחשבתי", הוא אומר.

 

ב־2003 גרשוני ואפרים הלר (ללא אדם) הקימו את AngioScore, שפעלה בפרמונט, קליפורניה; היא פיתחה קתטרים לאבחון וטיפול במערכת כלי הדם הכליליים וההיקפיים, שנפגעים במחלות לב וכלי דם, ושכאמור מתאימים למערכות כלי דם מפותלות ומורכבות במיוחד. בשיאם, המוצרים נמכרו ביותר מ־60 מדינות. החברה הצליחה, גם אם בקנה מידה שונה מתראסנס: היא גייסה 16.5 מיליון דולר ממשקיעים ישראלים ואמריקאים, ובהם קרנות ההון סיכון קליפורניה טכנולוג'י ונצ'רס, אינומד וג'רוזלם גלובל ונצ'רס, וב־2014 נמכרה לחברת הציוד הרפואי ספקטרנטיקס (שכיום היא חלק מפיליפס) תמורת כ־230 מיליון דולר.

 

אלא שאפרים עזב כבר ב־2005, שלוש שנים לאחר שהוקמה. "גייסתי מנכ"ל ועזבתי את החברה אחרי שהשקנו את המוצר, משתי סיבות. הראשונה היא שאני איש פיתוח יותר מאיש שמנהל עסק תפעולי. אני לא מתאים לחברה כזו וחשוב לדעת במה אתה טוב ובמה לא. נוסף על כך, התגרשתי אז, היו לי שלושה ילדים בבית. לא יכולתי לעשות את שני הדברים טוב וחשבתי שעדיף שאהיה עם הילדים". מאז הוא היה גם שותף בקרן ההון סיכון 7 Health Ventures, שהתמקדה בחברות ישראליות שפיתחו מכשור רפואי, עד שחזר לעבוד עם אביו.

 

ההווה
קונספט חדשני למתן תרופות, שישנה את החיים עם פרקינסון

 

כעת, אחרי ששיפרו את חייהם של סוכרתיים ושל חולי לב, ההלרים רוצים לעזור לחולי פרקינסון. גם החברה הנוכחית שלהם SynAgile, שהוקמה ב־2011, נולדה מהמצאה של אדם. "ב־30 השנה שאנחנו עובדים יחד, אדם מגיע אליי לעתים די תכופות ואומר, 'יש לי רעיון, יש לי טכנולוגיה, תגיד לי למה היא טובה ואם אפשר לעשות ממנה מוצר'", מספר אפרים. "ובתשעה מתוך עשרה מקרים, גם אם הרעיון טוב — אי אפשר לבנות סביבו עסק מאיזושהי סיבה.

 

הסנסור למדידת סוכר ליברה על זרועה של מיי, בפגישה עם טראמפ (ובני זוגם), ביולי. "כיף לראות תמונה שלה עם הסנסור שלנו", אומר אפרים הסנסור למדידת סוכר ליברה על זרועה של מיי, בפגישה עם טראמפ (ובני זוגם), ביולי. "כיף לראות תמונה שלה עם הסנסור שלנו", אומר אפרים צילום: גטי

 

"לפני שבע־שמונה שנים אדם בא ואמר, 'יש לי משאבה זעירה שאפשר ללבוש על העור כדי להעביר אינסולין. אולי נקים חברה?'. ניתחתי את השוק וראיתי שהיו אולי תריסר חברות עם מוצרים דומים. לא רצינו להיות עוד חברה, והתחלנו לחפש תרופות אחרות שאפשר לקחת בעזרת הטכנולוגיה הזו". עמית של אדם באוניברסיטה הציע להם לשקול את לֶבוֹדוֹפָּה, חומר שהגוף הופך לדופמין, אותו מוליך עצבי שמחסור בו גורם לפרקינסון. כ־10 מיליון מאובחנים כיום עם פרקינסון ברחבי העולם, וסובלים מניוון הדרגתי של מערכת העצבים, שבא לידי ביטוי בעיקר בהפרעות מוטוריות. ולבודופה היא התרופה היעילה ביותר לטיפול בתסמיני המחלה.

 

אלא שההשפעה שלה אינה יציבה. התרופה מגיעה לשיא השפעתה בתוך 90 דקות, ולאחר מכן היא מתחילה להתפרק מהגוף. החולים, שנוטלים אותה ארבע־שמונה פעמים ביום, חווים תנודות בריכוז שלה בגוף, וכתוצאה מכך גם במצבם הפיזי, שעלול להגיע עד לקיפאון בתנועה. ההלרים קיוו שהמשאבה העורית שלהם תוכל להעביר את הלבודופה לגוף החולים באופן רציף, אבל הם לא היו מרוצים מתוצאות הניסויים על חיות.

 

"בדיוק לפני שקיבלנו את התוצאות גייסנו כמה מיליוני דולרים, ואני זוכר שאדם ואני ישבנו ליד שולחן האוכל שלנו, ושאלנו את עצמנו אם יש פה משהו שאפשר להציל, או שנחזיר את הכסף ונמשיך לעסק הבא שלנו", מספר אפרים. הם החליטו להחזיר את הכסף. "מעולם בהיסטוריה לא קרה שמישהו החזיר מיליון דולר לגוף השקעות, וזה מה שאפרים עשה: הקרן של מייקל ג'יי. פוקס נתנה לנו מיליון דולר, ואפרים החזיר לה את הכסף", ממשיך אדם בפליאה, ואפרים מודה: "הם הופתעו. ואז אדם אמר: 'אני חושב שאוכל למזער את המשאבה שתתאים לפה, ואני יודע ליצור נוסחה לריכוז התרופה כך שהיא תתאים למשאבה'. וזה מה שאנחנו עושים היום בסינאג'ייל". בחברה שהקימו, שפועלת בווילסון, וויומינג, עירו של אפרים, הבן הוא המנכ"ל ואדם הוא המנהל המדעי הראשי, ועד כה הם גייסו לפחות 10 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים.

 

המשאבה המוקטנת שאדם פיתח נקראת OraFuse. היא מתלבשת על התקן דומה לזה ששמים בחך העליון לצורך יישור שיניים, ממוקמת בסמוך לשיניים האחוריות, ומטפטפת לתוך הלוע בתדירות קבועה מינון מדויק של לבודופה. בשלב ראשון הם בדקו את התרופה המרוכזת שהם מציעים במחקר בבני אדם, שהוכיח שהיא אפקטיבית מבחינת ריכוז התרופה בדם, יציבות התגובה, השיפור בסימפטומים וכו'. כעת החברה נערכת לניסוי של כל המערכת — המשאבה והתרופה יחד.

 

אם המשאבה אכן תוכיח את עצמה, אפרים מסביר שהיא יכולה לשמש למתן תרופות באופן רציף למחלות נוספות: "המוצר הראשון מיועד למתן לבודופה, אבל בעתיד אנחנו מקווים לעבוד על עוד דברים", ואדם מוסיף: "אם חושבים על זה בדיעבד, כל דבר שעשינו היה שילוב בין צורך קיים לפתרון חדש לגמרי. ומה שאנחנו עושים עכשיו זה כנראה קונספט חדש שמאפשר להוביל מאות מיליגרמים של תרופות, שזו כמות גדולה. זו תפיסה מעניינת שתהיה בשימוש נרחב הרבה אחרי שאמות".

 

אבל עוד בחייו אדם הלר יודע היטב שהוא משנה את חייהם של אנשים. יחד עם אפרים הוא חתום על יותר מ־250 פטנטים שנרשמו בארצות הברית, ומחקריו צוטטו יותר מ־107 אלף פעמים — מספר אדיר שמעיד על חשיבותם. רשימת הפרסים, האותות ותארי הכבוד שבהם זכה עד כה הם עוד עדות להשפעתו, כשמעל כולם בולטת המדליה הלאומית לטכנולוגיה ולחדשנות, שהוענקה לו ב־2007 בידי נשיא ארצות הברית דאז ג'ורג' וו. בוש עבור "התרומות המהותיות לאלקטרו־כימיה ולביו־אלקטרו־כימיה והיישום שלהן בפיתוח מוצרים טכנולוגיים ששיפרו את חייהם של מיליונים בעולם", לשון ועדת הפרס. זהו הפרס הטכנולוגי היוקרתי ביותר באמריקה, והוא מוענק לרוב למוסדות ולא ליחידים, כך שההישג של אדם מרשים עוד יותר. "זה הכי רחוק שאפשר להגיע", הוא אומר. "בהתחשב בזה שהגעתי מגטו במפעל לבנים, נשלחתי לברגן בלזן ורכשתי את השכלתי בישראל כשהיא היתה צעירה וחסרת הגנה — זה מעמד עצום, עצום".

 

"היה כיף", מספר אפרים, "כולנו לבשנו טוקסידו, נסענו לבית הלבן ופגשנו את הנשיא. אדם, אני יכול לשלוח לקרן תמונה שלך עם הנשיא?". אביו מאשר וממשיך: "את יודעת, במטבח של אפרים יש חלון נהדר והוא צילם אותי קודם כשאייל הסתכל עליי מהחלון. אז את יכולה לקבל תמונה שלי עם אייל, או עם נשיא ארצות הברית".

 

ומה הלאה? יש עוד תוכניות?

"את יודעת, כשאת שואלת פרופסור באקדמיה לְמה משהו טוב, הוא אומר שלהרבה הרבה הרבה דברים. אבל בביזנס אם לא מתמקדים כל פעם בדבר אחד, לא מגיעים לשום מקום. יש לנו רעיונות פנטסטיים לשלב הבא, אבל לא ניגע בהם עכשיו. עכשיו הפוקוס הוא פרקינסון".

 

x