בתנועה: ללב שלי יש בית

כשאלישה ואני התחתנו, נתן לנו רעי ומורי האהוב, הרב דניאל רות', מזוזה יפה כמתנה. בבית שלנו בשכונת שפירא כבר היתה מזוזה, אז לא קבענו אותה. כרגע היא נמצאת עם החבילות שלנו בדרכה מהארץ לצרפת. עד שתגיע, אנחנו חיים בחטא בלעדיה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

כבר 24 שעות שלמות, מפרכות ונוטפות צבע טרי אנחנו בבית שלנו, שלנו ממש. מזוזה עדיין אין בו וגם לא אינטרנט אלחוטי. עד לפני שעתיים לא היה בו אפילו חולץ פקקים(!), אבל יש בו ציקאדה.

בכל בית בפרובנס תלוי פסלון קטן של ציקאדה, סמל של האזור וקמע למזל טוב. הציקאדות מחרישות את האוזניים כאן בכל שעת אור של קיץ, ונראה שאימוצן כסמל נועד להפוך אותן מתיק נוראי ויאוש עונתי למשהו שראוי לחיבה. בדרך למשרד שבו חתמנו על חוזה הרכישה, חלפנו על פני חנות שנמכרו בה ציקאדות ענקיות מקרמיקה. רכשנו אחת מיד וכבר היא תלויה, לבן על לבן, מול דלת הכניסה. הבית טרם בא בבריתו של אברהם אבינו, אבל כבר הוא פרובנסלי.

חשבנו שנגור בז'וק, הכפר שבו התאהבנו בסתיו, אבל בסוף קנינו בית בכפר אחר ושמו לוריס. את שם המקום קל לזכור. "זה לא ריס! זאת שערת ערווה!", אני מתלוצץ, ואלישה מתחלחלת. יופיו של המקום רב מאוד. יש בו טירה התלויה על מצוק ומגניה ניבט עמק רחב ובו נהר כחול.

פרובנס מלאה בכפרים יפים, ולוריס הוא רק אחד מני רבים. בחרנו בו גם כי הוא סמוי, או לפחות צנוע. הכפר הסמוך והציורי לורמרן הוא לונה פארק לתיירים, ואילו כאן תיירים כמעט אין. יש בית ספר יסודי, בולנז'רי ויקב. לוריס נודע לתהילה מוגבלת מאוד בזכות אבובן מפורסם שגדל כאן, בן זמנו של מוצרט, ובזכות האספרגוס הירוק הצומח בשדות, שמוגש על שולחנה של מלכת אנגליה.

בקיצור, אנחנו בכפר קטן וקצת נידח, ואנחנו בו בקטע רציני. יש בית, שלא לומר וילה כפרית, או לפחות חצי. הקומה התחתונה שלנו, ומעלינו גרה משפחה חמודה. לפני דלתנו נפרש מגרש חצץ שעוד נהפוך לגינה. המגרש הזה הוא שלנו, רק שלנו, לא בהחכרה, לא בדמיונות, שלנו. אני בעלים של חתיכה מצרפת.

ותכלס, זה מוזר. בערב של אתמול, אחרי שהגענו, יצאתי לסיבוב עם עכו לנשום אוויר ולחזור עם אוכל. הכפר תסס להפליא. נערך בו יריד שנתי. מתקני לונה פארק קטנים הבהבו בכיכר העיריה ומשאיות אוכל הציעו פאייה במחיר מופקע. הדי ג'יי השמיע מוזיקה אלקטרונית מעיקה ונוגה להפתיע (זוכרים את להיט שנות התשעים "צ'ילדרן" של רוברט מיילס?), והשמיים המטירו גשם קל בטיפות כבדות. חלפתי על פני ג'ימבורי מיניאטורי ושאלתי את הנער המפעיל אותו כמה זה עולה. "חמש דקות בשלושה יורו", הוא זרק.

ייתכן שהיריד היה נחמד, אבל עבורי הוא היה ביצה של ניכור. כעת רציתי לגור בכפר שבו כולם מדברים אנגלית. שמנו את כל כספנו בהימור פרוע על בית במקום זר לגמרי איור: שמרית אלקנתי

ויתרתי, אפילו שעכו בטח היתה עפה על זה בכל מובן. מה זה השוד הזה? האם לא באנו לכאן כדי לנוס מיוקר המחיה? ומה הולך עם המוזיקה הזאת? היא גורמת לי להתגעגע לשירת הציקאדה של שעות החום.

ייתכן שהיריד היה בעצם נחמד, אבל עבורי הוא היה ביצה של ניכור שבה הלכתי ושקעתי. עד כה חיבבתי את לוריס משום שהתיירות לא פגמה באופיו. פתאום רציתי לגור בכפר תיירותי יותר, שבו כולם מדברים אנגלית, למשל. בלוריס הם לא. ואין כאן סניף של סטארבאקס, אפילו לא של ל'וקסיטאן. אנחנו בצרפת פריפריאלית, צרפת של סייסטות ארוכות ומליצות נימוס וגברים משופמים שמגדלים אספרגוס וקוראים "לה פרובאנס". צרפת שכרוכה אחר הרגליה הישנים, מקום זר להפליא שבו הנחנו את כל כספנו בהימור פרוע על בית עם רחבת חצץ בחזיתו וקירות בצבע ירוק עז, ועל עתיד שאולי יתממש, או שלא.

לבי התמלא בבדידות מרה כקפה שרוף של בר טבק, בדידות עמוקה יותר משידעתי שניתן לחוות, תחושה של אובדן דרך שאין ממנו חזרה. עמדתי בתור ארוך לסנדביצ'ים מאחורי בני הנוער של הכפר, משתדל עד כמה שאפשר להסתתר מהגשם תחת סככת משאית המזון, והלך לי כל התאבון, לכריכים ולחיים.

זה הרגע שבו עלה צחוק עליז מאזור ברכיי. עכו שבעגלה התפקעה מצחוק, לא ברור למה. הצחוק חדל והתחדש ובין פרץ אחד למשנהו היא זרחה מאושר.

כשתינוק מחייך, מחייכים אליו. כשהוא מתמוגג, מתמוגגים. זה בא באוטומט. זרחתי כלפי עכו והבדידות נחלשה. "יאללה, בובה", אמרתי, "עזבי אותך מהתור הזה. נמצא מה לבשל בבית".

גלגלתי אותה מכיכר העירייה בחזרה אל ביתנו החדש, ממש כמו שגלגלתי אותה בין חדרי האחיות אחרי שנולדה, אבל הפעם בהיפוך תפקידים. אז היא מיררה בבכי ואני שרתי לה לשמח את ליבה, הפעם היא שרה לי, בהמהומים מלודיים להפליא עבור ילדה בת פחות משנה, והם עבדו. הם ניחמו. ידעתי שבבית מצפה לי נחמת זרועות אהובתי ושאני לא לבד, שצרצרי צרפת מגוננים עלינו ושיהיה בסדר גמור.