• תפריט
11.08.18
מוסף כלכליסט
המאמנים הזרים בפרמיירליג: בית הלורדים של הכדורגל
התשובה לשאלה מהו סגנון הכדורגל היעיל ביותר בעולם תתקבל השנה דווקא באנגליה, בליגה שנפתחת בסוף השבוע הזה. בראש הקבוצות בפרמיירליג עומד מספר חסר תקדים של מאמנים זרים, הטובים בעולם, שכל אחד מהם מייצג אסכולה שצמחה מתרבות כדורגל שונה במדינה אחרת. כך המגרשים האנגליים נהפכים למעבדה הכי חשובה של ענף הספורט הפופולרי ביותר, וגם למיקרוקוסמוס למנהיגות במאה ה־21
מוסף שבועי 2.8.18 9 בית הלורדים של הכדורגל פפ גווארדיולה אונאי אמרי ז
אוריאל דסקל 08:0811.08.18
ב

־1953 רואה חשבון מחיל האוויר המלכותי של בריטניה הלך לראות משחק כדורגל. הוא לקח עמו מחברת ועיפרון, ובזמן הצפייה החל לכתוב אבחנות סטטיסטיות שזיהה במשחק. קראו לו צ'רלס ריפ, והמשחק הזה, בין סווינדון טאון לבריסטול רוברס, היה הראשון, ככל הידוע לנו, שזכה לניתוח סטטיסטי. מאז ניתח ריפ עוד כ־2,000 משחקים, והשקיע בכל אחד מהם 80 שעות עבודה. כדי לנתח את מונדיאל 1958, למשל, נדרשו לו שלושה חודשים. אבל המסקנות שלו היו ברורות: 80% מהשערים שהובקעו היו תוצאה של מהלכים שכללו פחות מארבע מסירות, ולכן צריך לקרב את הכדור כמה שיותר מהר לרחבת היריב, באמצעות מסירות ארוכות.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

האבחנה הזאת נהפכה לבסיס של הכדורגל הבריטי במשך כ־30 שנה. זה קרה במידה רבה בזכות צ'רלס יוז, המנהל הטכני של ההתאחדות לכדורגל אנגלי, למשל, שלמד את הסטטיסטיקות של ריפ והשתמש בהן כשכתב את "ספר אימון הטקטיקות לכדורגל", שפרסם בשנות השבעים. יוז היה תומך נלהב של כדורגל "Route One", המסירה הארוכה מההגנה להתקפה, וטען ש"התקפה שבה נמסרו יותר משלוש מסירות לא שווה כלום". הוא סבר שככל שמגיעים יותר כדורים לרחבת היריב כך גדלים הסיכויים לשער. הבאת הכדור לרחבה כמה שיותר מהר וכמה שיותר פעמים מאפשרת, הוא הסביר, להגיע למספר גדול של מה שהגדיר Positions Of Maximum Opportunity, או בקיצור POMO. צריך לתקוף את היריבים "באגרסיביות, בישירות ובנחישות". זה נהפך לשילוש הקדוש של הכדורגלן האנגלי; טכניקה, גמישות, מסירות קצרות וחזון לא היו אלמנטים חשובים בכדורגל של יוז. הוא אף טען ש"אין לאנגליה מה ללמוד מברזיל", וכמו עמיתיו לצמרת הענף באי התנגד להטמעת תפיסות כדורגל זרות ולעבודה עם מאמנים זרים. בגישה הזאת, תפקיד המאמן ממילא מצומצם למדי; פשוט זרקו את הכדור לרחבה והיכנסו ביותר התלהבות לתאקלים. לא בדיוק מדע טילים.

 

 צילום: צילומים: אי.פי.אי

 

אבל ההיסטוריה — ובקיצור, הניצחונות שרשמו קבוצות כדורגל לא־אנגליות — הוכיחה שיוז וריפ טעו. גם באנגליה הבינו את זה, ועכשיו כבר לא מדברים שם על POMO אלא על FOMO (Fear of Missing Out), החשש מלפספס את הדבר החדש והגדול הבא. "הכל משתנה מהר מאוד והכל אופנתי מאוד", אומר מומחה הכדורגל מייקל קוקס ל"מוסף כלכליסט". "בעשור האחרון הכל השתנה, מבחינת משאבים, התמקדות ביריבים, שימוש בסטטיסטיקות פיזיות וטקטיות ועוד. העולם הזה מסובך מאוד עכשיו, וצריך מבנה מועדון נכון ומאמן מצוין כדי להבין אותו ולהצליח בו". לספר שכתב על ההיסטוריה הטקטית של הפרמיירליג קרא קוקס "The Mixer"; המיקסר הוא רחבת השער, והקריאה של מאמנים אנגלים קלאסיים תמיד היתה "Put it into the mixer" — פשוט בעטו לרחבה. עד שכאמור גם הם הבינו שכדורגל זה הרבה יותר מזה.

 

התיקון כרוך בפתיחות עקרונית לגישות אחרות ובעיקר בכניסת מאמנים זרים. הליגה הבכירה באנגליה, הפרמיירליג, שהיא גם העשירה בעולם, פותחת בסוף השבוע הזה את העונה עם מספר המאמנים הזרים הגבוה בתולדותיה והגבוה בעולם — יותר משני שלישים. ואלה לא סתם זרים: "היא מושכת את המאמנים הטובים ביותר, בזכות השכר הגבוה ביותר", אמר לי פרופ' סטפן שימאנסקי, החוקר המוביל בעולם בכלכלת ספורט. "פפ גווארדיולה הקטלוני במנצ'סטר סיטי, יורגן קלופ הגרמני בליברפול, ז'וזה מוריניו הפורטוגלי במנצ'סטר יונייטד. הם מגיעים עם תפיסה מקצועית מגובשת והמון קשרים ורשתות מידע", שמאפשרים לשאוב רעיונות חדשים, אבחנות משמעותיות על המשחק וכמובן גישה לשחקנים, סוכנים ועוזרי מאמנים מובילים. כל אלה הופכים את הפרמיירליג מזירה שמתבססת על טקטיקות מיושנות למעבדת הכדורגל החדשנית של העולם, ולמקום שבו תפיסות כדורגל שונות נלחמות על הבכורה ומנסות להוכיח מהי הגישה הטובה ביותר ממש בכל שבוע. מי צריך לחכות למונדיאל ב־2022.

 

הכסף מאפשר את מה שאין בשום מקום אחר

 

זה קורה, כאמור, בזכות הכסף. נכון לעונה הקודמת, הפרמיירליג הכניסה יותר מ־5 מיליארד יורו (נתוני דלויט), שיא כל הזמנים לליגת כדורגל, וההנחה היא שההכנסות רק יצמחו. לשם השוואה, לה ליגה, המקבילה הספרדית, הכניסה פחות מ־3 מיליארד, הבונדסליגה הגרמנית הכניסה 2.8 מיליארד, והסרייה A האיטלקית כ־2 מיליארד.

 

אלה לא רק ההכנסות, אלא גם הבעלים: החוקים הליברליים בבריטניה אִפשרו לקבוצות להירכש בידי מיליארדרים, אוליגרכים, טייקונים ושייח'ים מהעשירים בעולם. הם מתחרים על השחקנים הטובים ביותר בענף, וחשוב מכך — על המאמנים הטובים ביותר, שלהם הם יכולים להציע לא רק שכר עתק אלא גם אתגרים מקצועיים, תחרות לוהטת, זירה נהדרת למפגש תרבויות כדורגל גלובלי. את זה אין בשום מקום אחר: בליגה הגרמנית חמישה מ־18 המאמנים אינם גרמנים, אבל הם נולדו או גדלו בגרמניה או במדינה דוברת גרמנית שהכדורגל שלה מושפע מזה של גרמניה, כך שלא ניכר כל חלחול משמעותי של השפעות זרות. בליגה האיטלקית 19 מ־20 המאמנים הם איטלקים (ואחד ספרדי). בספרדית חמישה מ־20 המאמנים הם ארגנטינאים, והשאר ספרדים. בצרפתית חמישה מ־20 באים מאורוגוואי, מקולומביה, מגרמניה ושניים מפורטוגל.

 

 

 

 

בפרמיירליג, לעומת זאת, יש רק שבעה מאמנים מקומיים מתוך 20. לצדם עובדים ארבעה מאמנים מספרד (אחד קטלוני) — שכל אחד מהם הגיע מענף אחר בכדורגל הספרדי; שני גרמנים, שני פורטוגלים, מאמן מארגנטינה, אחד מאיטליה, אחד מצ'ילה, אחד מסרביה, אחד מצרפת. חצי מהמאמנים בפרמיירליג זכו באליפויות ברחבי אירופה ובתארים בינלאומיים אחרים, ומאמנים כגון גווארדיולה, קלופ, מוריניו, מאוריסיו פוצ'טינו, אונאי אמרי ומאוריציו סארי פיתחו סגנונות משחק ואימונים שנהפכו למודל לחיקוי ברחבי העולם.

 

כמו קרבות של ענפי ספורט שונים לגמרי

 

וכל הסגנונות האלה נפגשים במגרשים באנגליה כי מוריניו, מאמן מנצ'סטר יונייטד שהגיע לאנגליה ב־2004, "הפך כל משחק לקרב טקטי שצריך להתכונן אליו הרבה יותר זמן — מבחינת ניתוח המשחק, ניתוח חולשות היריב, האימון לקראת, העבודה הקולקטיבית וכדומה", אומר קוקס. הגישה הזאת של מוריניו הפכה את המאמנים לאנשים החשובים ביותר בקבוצה, להבדיל ממעמדם באנגליה בעבר. עכשיו, מסביר קוקס, "אין עוד מקום למנג'ר הקלאסי שקובע הכל במועדון".

 

מוריניו גדל בצל בובי רובסון, מאמן אנגלי קלאסי, אבל פיתח גישה שדוגלת הרבה יותר בהגנה, ושנהפכה למשנה כה סדורה עד שיש כבר מי שעושים עליה תארים אקדמיים. משנה סדורה היא לא עניין חדש — יוהן קרויף היה כנראה גדול האינטלקטואלים של המשחק. ותחת קרויף, בברצלונה, צמח גווארדיולה, במה שנחשב הענף הספרדי־הולנדי בכדורגל, שדוגל בהחזקת הכדור ובשבירת ההגנות באמצעות מסירות מהירות והחזרת הכדור. קלופ, מצדו, מגיע מכדורגל שמתבסס על החזרת הכדור בפעולות לחץ אינטנסיביות, כדורגל שהומצא בליגות הנמוכות בגרמניה והשתלט על כל הכדורגל במדינה, עם סדרה של תבניות תנועה שהשחקנים מרבים לתרגל.

 

פוצ'טינו הארגנטינאי, מאמן טוטנהאם, הוא חסיד של הכדורגל של בן ארצו מרסלו בייאלסה (שאגב מאמן גם הוא באנגליה, את לידס שמשחקת בליגה השנייה). הגישה שלו מכונה Bielsista, והיא מבוססת על סדרות של פעולות מסונכרנות של כל הקבוצה: לחץ קולקטיבי, תרגילי התקפה מוגדרים ושימוש בשחקנים ככלי של המאמן, שמעביר אותם אימוני כושר וטקטיקה מפרכים כהכנה לקרב; מי שלא עומד בקצב לא יכול להמשיך. מנואל פלגריני, הצ'יליאני שזכה באליפות עם מנצ'סטר סיטי ב־2014 וכיום מאמן את ווסטהאם, הוא איש של Menottista, אסכולת כדורגל ארגנטינאית על שם ססאר לואיס מנוטי, שרואה בכדורגל אמצעי לביטוי עצמי ומציבה את האסתטיקה כשוות ערך לניצחון.  

 צילום: צילומים: רויטרס, אי.פי.אי

 

 

 

לתמהיל הזה מצטרפים השנה עוד צבעים. סארי הוא חניך הכדורגל האיטלקי של אריגו סאקי, מאמן שהוביל לשבירת ה"קטאנצ'ו" (בונקר) האיטלקי עם משחק לחץ מתואם, אגרסיבי והתקפי. הקבוצות של סארי משחקות משחק לחץ מתוחכם, שמבוסס על החזקת כדור ככלי נשק נגד לחץ של היריבות. וסארי מחליף בצ'לסי את בן ארצו אנטוניו קונטה, שמשתייך לענף כדורגל שונה לחלוטין, זה שעדיין הולך על הקטאנצ'ו. מאמן אחר שמתחיל באנגליה הוא אמרי הבאסקי, שמגיע לארסנל אחרי 22 שנה שבהן אומנה בידי ארסן ונגר, מהמאמנים המשפיעים ביותר על הכדורגל המודרני (בעיקר בנוגע לניהול הקבוצה מקצועית, כולל תזונה נכונה, אימוני כושר מדויקים יותר, סקאוטינג מחוץ לאי ועוד). אמרי, שבשנה שעברה זכה באליפות צרפת עם פריז סן ז'רמן ובעבר זכה שלוש פעמים בתואר ליגת אירופה, משוכנע שקבוצת כדורגל צריכה לפעול לבידוד השחקנים של היריבה באמצעות עבודה קולקטיבית בתוך מערך מאורגן בצורת H. הוא גם דוגל באנליטיקות מתקדמות וטיפוח שחקנים צעירים.

 

מה המשמעות של המגוון האדיר הזה? שכמעט כל משחק בפרמיירליג השנה יהיה מפגש פסגה בין הסגנונות המובילים בכדורגל העולמי של ימינו. אם באיטליה כל משחק הוא אִגרוף טקטי בין מאמנים מאותה אסכולה, ובספרד הגיוון בסגנונות הוא מינורי יחסית (כשהמאמנים הזרים הם חניכי הכדורגל הארגנטינאי), הרי שבאנגליה המשחקים נראים כמו קרב בין לוחם קונג פו למתאגרף, כמו התמודדות לחימה משולבת בין מומחה בטקוואנדו למומחה בג'ודו. מי ינצח? איזה סגנון כדורגל יעיל יותר? את התשובות נקבל במאי הבא, אחרי שכל קבוצה תשחק לא פחות מ־38 משחקים. מהבחינה הזאת, זה מבחן משמעותי הרבה יותר מהמונדיאל ליעילות של כל סגנון.

 

 

13 מ־20 המאמנים בפרמיירליג הם זרים, לעומת חמישה בליגה הצרפתית, חמישה בספרדית, ורק אחד באיטלקית. בליגה הגרמנית גם ה"זרים" גדלו בגרמניה או במדינות דוברות גרמנית עם כדורגל גרמני

 

כמה מכל זה נגזר מהמאמן עצמו?

 

אבל ההשפעה של המאמנים האלה על הקבוצות שלהם ועל הליגה כולה מורכבת יותר מכפי שנראה, ואולי גם מוגבלת יותר מכפי שמשתמע. כדי להבין אותה, צריך לבחון את המעמד שלהם משני היבטים: זה שנוגע למעמד שלהם בקבוצה, וזה שנוגע לאישיות שלהם.

 

המנג'ר הקלאסי, הכל יכול, זה שהומצא באנגליה, היה "הכומר, המשיח, האגוז הקשה, הפטריארך, האישיות הבולטת והברורה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל", כתב ברני רוניי בספרו בעל השם החד־משמעי "The Manager: The Absurd Ascent of the Most Important Man in Football". הכדורגל, בעיקר האנגלי אבל לא רק, מלא סיפורים על אנשים שלקחו על עצמם מועדון שלם, פיתחו אותו והובילו אותו לגדולה. הרברט צ'פמן היה המנג'ר הקלאסי הראשון, בארסנל והאדרספילד בשנות העשרים והשלושים, והראשון שלא נחשב trainer — כלומר מי שעושה לשחקנים אימוני כושר, לעתים עובד איתם על כישורים ספציפיים ולפעמים אפילו מעסה אחרי פציעה — אלא מפתח מערך משחק, מגייס את השחקנים, משפיע על ההחלטות הניהוליות של המועדון, ממציא קונספטים טקטיים בשיחות עם מומחי כדורגל וגם קונספטים עסקיים כגון מספרים על גב השחקנים ומשחקים תחת תאורה בלילה. אחריו הגיעו רבים אחרים — מאט באזבי במנצ'סטר יונייטד, דון ריבי בלידס, אלף רמזי באיפסוויץ', בראיין קלאף בדרבי ונוטינגהאם ועוד ועוד. המנג'ר קיבל סמכויות מקצועיות ולעתים גם ניהוליות ופיננסיות מלאות. כשאלכס פרגוסון אימן באיסט סטירלינג, סקוטלנד, הוא היה מסתובב בעיר למכור מנויים. סם אלרדייס יצא לברים כדי לגייס תרומות ללימריק האירית. יש שלל סיפורים כאלה.

 

 

מומחה הכדורגל מייקל קוקס: "בעשור האחרון הכדורגל השתנה, מבחינת משאבים, התמקדות ביריבים, שימוש בסטטיסטיקות ועוד. העולם הזה מסובך מאוד עכשיו, וצריך מאמן מצוין כדי להבין אותו ולהצליח בו"

 

מאז הצטמצמה סמכותו של המאמן. הוא כבר לא בונה קבוצה מאפס, עם קניית כל השחקנים, ואפילו השליטה שלו באסטרטגיה ובטקטיקה מוגבלת יותר ותלויה בדרישות המועדון. מועדוני הכדורגל הם כיום ארגונים רחבים הרבה יותר, שלא בנויים רק על אדם אחד. מוריניו הוביל את צ'לסי לשתי אליפויות היסטוריות אחרי 50 שנה ללא אליפות, אבל גם אחרי שעזב אותה מחליפיו הגיעו להישגים, כולל זכייה בליגת האלופות. ברצלונה של אחרי גווארדיולה המשיכה לזכות באליפויות, כולל אליפות אירופה. ריאל מדריד זכתה במאות תארים, והמאמנים שלה, באופן מסורתי, היו מוחלשים ביותר. כיום המאמן הוא רק חלק ממערך מקצועי שכולל גם מומחים מרחבי העולם, כל אחד מהם ממוקד בזווית ספציפית של המשחק ברזולוציות שמאמן לא יכול לרדת אליהן.

 

לצד המאמן, אם כן, יש עוד כמה פרמטרים שמשפיעים דרמטית על הצלחתה של קבוצה. אחד מהם הוא כמובן הכסף. בספר "סוקרנומיקס" שימאנסקי וסיימון קופר בדקו את כל התוצאות בפרמיירליג ובצ'מפיונשיפ במשך עשור (2008-1998) ומצאו קורלציה ברורה בין תקציב השכר למיקום בטבלה. הם קבעו כי 89% מהדירוג קשור באופן ישיר לתקציב. כלומר העבודה של המאמן, השיחות עם השחקנים, הטקטיקות, העמידה מול התקשורת — לכל אלה יש רק 11% השפעה על המיקום בטבלה. "לרואה החשבון של הקבוצה יש יותר השפעה על גורלה מלמאמן", הם כתבו. ואם מביאים בחשבון שלפחות חצי מהשערים בכדורגל הם עניין של מזל, אפשר לצמצם את ההשפעה של המאמן ל־5.5%. רק 5.5%. אבל החישוב הזה התברר כשגוי. קופר ושימאנסקי לא הביאו בחשבון שחלק מתקציב השכר הוא שכר המאמן עצמו; ככל שהמאמן טוב יותר (ומקדם את הקבוצה יותר) שכרו גבוה יותר, כך שזה ודאי מסביר חלק מהקורלציה. הם גם לא שקללו חילופי מאמנים באמצע עונה. לפי הבדיקה של כריס אנדרסון ודיוויד סאלי בספר "The Numbers Game", בעשור שבין 2001 ל־2012 תקציבי השכר קבעו רק 81% מהדירוג הסופי של כל קבוצה, כשבמשך העונה הקורלציה ירדה לפעמים עד 59%. ההסבר, במילים פשוטות, אומר שמאמנים שמצליחים פחות ממה שמצפים מהם לאור תקציב השכר מוחלפים בידי כאלה שמצליחים לעמוד בציפיות; כלומר מאמן טוב הוא כזה שמצליח להתמודד עם הציפיות שתקציב השכר מייצר. מאמן מצוין הוא כזה שמצליח מעל ומעבר.

 

וישנם כמובן השחקנים. לפי חברת הסטטיסטיקות המתקדמות 21st Club ליאו מסי — שתורם הכי הרבה להתקפה של הקבוצה מבחינת יצירת מצבים, בישולים ושערים — אחראי לכ־15% מהנקודות שלה. כוכבים דומיננטיים פחות אחראים ל־5%-10% מהנקודות של הקבוצה. בשילוב הנתון של קופר ושימאנסקי, המשמעות היא שמאמן, שאחראי לעד 20% מהדירוג של הקבוצה — בכל זאת משפיע יותר מהכוכב הגדול ביותר שלה.

 

 

 צילום: צילומים: רויטרס אי.פי.אי

 

פרמטר נוסף הוא המנגנון. קית האריס, בנקאי אנגלי משפיע עם קשרים בכדורגל, טוען שמאמן הוא כמו מנכ"ל של חברה, מבחינת הדרישות והציפיות ממנו. את המשמעות של ההשוואה הזאת אפשר להבין כשמסתכלים על שורה של מחקרים, שבדקו את 200 החברות האמריקאיות הגדולות ביותר; התברר ש־30% מהרווחיות של חברה נגזרים מהתעשייה שבה היא פועלת, 23% מההיסטוריה שלה והמבנה שלה ורק 14.5% מעבודת המנכ"ל; לא רחוק מהממצאים הספציפיים על מאמני כדורגל. אם סטיב ג'ובס היה בוחר לעבוד בתעשיית החלב לא בטוח שהוא היה נהפך לאייקון, ואם אלכס פרגוסון היה מאמן כדוריד ספק אם הוא היה נהפך למשפיע כל כך. ולא רק זה, אם הוא היה הולך לאמן את רדינג שבליגה נמוכה יותר ולא את מנצ'סטר יונייטד, סביר להניח שלא היה מגיע לאותם הישגים. ככה זה, כל הצלחה של מאמן קשורה קשר הדוק לענף, להיסטוריה, לעבודת המועדון כולו, וגם לכוכבים שלו.

 

גלי ההשפעה הרחבים של אישיות המאמן

 

ובכל זאת, יש רכיב שקשה לחשב בעבודת המאמן, והוא האישיות שלו. כשהוא מגבש את ההרכב וקובע את הטקטיקה, מדריך את השחקנים לפני ובזמן המשחק, מעצב את האווירה בחדר ההלבשה, משתולל על הקווים או משדר ביטחון מעורר השראה, זה תמיד פרסונלי לגמרי. ולעתים זה סבוך יותר ממה שנדמה.

 

גווארדיולה, למשל, תיאר את עצמו בעבר כאדם חרדתי. "הוא סוחב איתו חשש עמוק מלהיות מותקף", כתב עליו מרטי פרנאו בספר חדש שחוזר לשנתו הראשונה של המאמן בבאיירן מינכן, "Pep Confidential: Inside Pep Guardiola's First Season at Bayern Munich". גווארדיולה תמיד היה חלש מבחינה פיזית. גם בשיא כושרו כשחקן הוא לא היה אתלט גדול במיוחד, ורזה במיוחד. אבל דווקא משום שהיה "מטרה קלה" לשחקנים חזקים ממנו, הוא הסביר, התפתחה אצלו יכולת לקרוא את המשחק מהר מאוד, לחשוב עליו חד ועמוק. הוא היה מודע לחרדה, והפך אותה ליתרון, שכשחקן בא לידי ביטוי באומץ אדיר בכל מה שקשור למסירות עומק חוצבות הגנות (שמרחיקות שחקנים לוחצים), משחק בנגיעה והימנעות מעימותים פיזיים. הוא העדיף לשחק נגד קבוצות שעושות "בונקר", כדי שלא יהיה עליו לחץ פיזי מצד שחקני התקפה וקישור. כיוון שהקבוצות שמסתגרות הפחידו אותו פחות, גם כמאמן הוא פיתח משחק שמתבסס על שמירה על הכדור ודחיקת היריבה לרחבה שלה. "אני אוהב שחקנים שנוח להם להיות עם הכדור ושולטים במרכז המגרש", אמר. במילים אחרות, כדי לא להיות מותקף, השחקן הקטן יחסית נהפך למאמן שדוגל בהתקפה. והוא עדיין חרדתי; הוא בוחן כל החלטה אינספור פעמים, מנתח משחקים של הקבוצה שלו ושל היריבות במשך לעתים 12 שעות ביום, משוחח ממושכות עם עוזריו על הדיוק של ההרכב למשחק הבא. כך החרדה המושרשת בו הניעה אותו לייצר את הכדורגל הדומיננטי בכל הזמנים, שמבוסס על סנכרון בין שחקנים, הבנה עמוקה של התנועה הקבוצתית ודיאלוג בלתי פוסק בין המאמן לשחקנים.

 

קלופ, לעומת זאת, שונה לחלוטין: אדם פתוח, מצחיק וזורם, שדורש אינטנסיביות מכל השותפים שלו למועדון. מוריניו מתואר שוב ושוב כפרנואיד שמרגיש שהעולם כולו נגדו ומצליח לייצר תחושת מצור שמעניקה מוטיבציה אדירה לשחקניו. סארי הוא בנקאי לשעבר שגדל כמאמן חובבן בליגות הנמוכות באיטליה, ויודע להסביר לשחקניו קונספטים מסובכים בכמה מילים. כל אחד מכל אלה מצליח, באישיותו הייחודית, למצוא דרך להשפיע עמוקות לא רק על השחקנים שלו והמשחק שלהם, אלא גם על עבודת כל המנגנון שמסביב ואפילו על הקהל, שכיום מכיר את המאמנים טוב יותר מאי פעם. מעגלי ההשפעה של כל אדם כזה גדולים בהרבה מכפי שהסטטיסטיקות על הדירוג בסוף העונה יכולות למדוד.

 

הריאליטי הכי מהיר והכי מסעיר בסביבה

 

ואולי זה הזמן לשאול איך, בעצם, המאמנים נהפכו לדמויות מרתקות לא פחות מהכוכבים שעל המגרש, לכאלה שזוכים לסיקור נרחב ומעוררים שלל אמוציות בקרב חובבי ספורט. הסבר אחד הוא שכל חובב ספורט הוא גם קצת מאמן; יש לו אסטרטגיה וטקטיקה וביקורת וגם הוא צועק על השחקנים, מהיציע והספה. וממילא רבים מהמאמנים לא היו בעצם כדורגלנים. הסבר אחר הוא שאת התוצאות שמייצרים המאמנים, להבדיל מאלה של מנכ"לים בתאגידים, אנחנו רואים בקלות, ומיד, בזמן אמת. ההחלטות שלהם מתקבלות עכשיו, ואנחנו יכולים לשפוט אותן עכשיו, לא צריך לחכות לשום דו"ח.

 

כך, המאמנים כיום שונים לחלוטין מאלה שבעבר, טוען פריץ שמיד השוויצרי, שמנחה את קורסי המאמנים של אופ"א וכתב את הספר "From Stories to Questions: A Systemic Approach to Self-Organising Processes and Chaos in Football". כבר אי אפשר להגיד לשחקנים מה לעשות, הוא מסביר; צריך להניע אותם לעבוד יחד איתך. הוא קורא לזה מודל transactional — אני נותן לך משהו, אתה נותן לי משהו בחזרה. "המאמן צריך להציג לשחקנים חזון ולהעניק להם השראה כדי שיצטרפו איתו לפרויקט. מה שמוביל את המודל הזה הוא השראה, לא הוראות", הוא אומר. "למנהיגים רבים יש בעיה דומה עם העובדים שלהם, והיא מחמירה עם השנים בגלל התפתחות האינדיבידואליות. לכן כיום יש שחקנים שבמקום להתפתח בתוך הקבוצה וכחלק מקולקטיב חושבים בעיקר על עצמם ומעדיפים לפתח את המותג האישי שלהם. וזה נוגד את האלמנט החשוב ביותר שעליו בנוי הכדורגל — עבודת צוות. דור האני, Generation Me, לא מקבל הוראות טוב, ומי שעובד מול בני הדור הזה או מעליהם צריך למצוא טריגרים למוטיבציה שלהם. הוא צריך לגרום להם להקריב את האיכויות האישיות שלהם, התקשורתיות והחברתיות, עבור הקבוצה. לכן התקשורת והאינטראקציה של המאמן עם השחקנים חשובות מאוד".

 

 

פריץ שמיד מאופ"א: "'דור האני' לא מקבל הוראות טוב, ומי שעובד מול בני הדור הזה צריך למצוא טריגרים למוטיבציה שלהם. לכן האינטראקציה של המאמן עם השחקנים חשובה מאוד"

 

גם לפי יוליאן נאגלסמן, המאמן הצעיר (31) של הופנהיים הגרמנית, "אימון זה 30% טקטיקה ו־70% יכולות חברתיות. כל שחקן הוא שונה ויש לו מקור מוטיבציה שונה, ולכן אתה צריך להתאים את עצמך לכל אחד כשאתה מדבר איתו. אם מבחינה פסיכולוגית הם סגורים על מה שצריך לעשות טקטית, אתה תשחק היטב".

 

זה כמובן מסובך יותר מבעבר גם כי מאמנים בליגות הבכירות צריכים להוביל מיליונרים או מולטי־מיליונרים, צעירים ומלאי אגו. "אם אתה חושב שככל שאתה משלם יותר למישהו ככה הוא יותר צייתן אתה טועה", אמר ונגר לכתב בן לייטלטון מ"הגרדיאן". "ככל שאתה משלם יותר לאנשים כך הם יותר רוצים שיתנהגו אליהם כאל מיליונרים. אי אפשר לתת הוראות יותר, זה הכל קשור לשכנוע ולהסברים".

 

ואולי כאן מסתתר ההסבר המקיף ביותר לתשומת הלב שמושכים המאמנים. בין כסף ענקי, עסקים בינלאומיים, מאבקים בין מסורות תרבותיות, בעלים מיליארדרים בעלי אינטרסים שונים ושחקנים צעירים מיליונרים, טקטיקות ברזולוציות נמוכות, לחץ תקשורתי עצום ומבחן תוצאה שנחשף בשנייה, הפרמיירליג היא בעצם ריאליטי של מנהיגות וניהול במאה ה־21, הכי מהיר והכי מסעיר בסביבה.

x