שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 02.08.2018

מוסף כלכליסט

"לאמא היה חשוב חוסן פיזי, כשיצאתי לגן או לבית הספר היא ביקשה: "אל תחזרי עם בגדים נקיים"

אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים: המסר תמיד היה: מחויבות טוטאלית לעבוד, כל עוד אתה יכול. אין דבר כזה עייף או חולה

"אמי ואבי שושנה ואליעזר עלו לירושלים ב־1960, מרומניה. אבי נרדף בגלל פעילותו הציונית ולכן התעקש לעבוד כסבל, כי בעיני הקומוניסטים 'מעמדו של פועל היה גבוה משל יהודי בן של רב', כדבריו. אמי עלתה לארץ כשהיא בהיריון עם אחי הבכור; היא היתה כימאית, התקבלה למפעל תרופות ושמרה על ההיריון בסוד עד החודש השמיני כדי שתוכל לעבוד, כש'חלוקי הגברים שאיתם עבדנו הסתירו את ההיריון'.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

"זה תמיד היה המסר: מחויבות טוטאלית לעבוד, כל עוד אתה יכול. אין דבר כזה עייף או חולה. 30 שנה אחר כך גם אני התחלתי התמחות במשרד עורכי דין בחודש השישי להיריון, כי כאשה צריך לעבוד בכל מצב. עבדתי עד שבוע 42, הקולגות צחקו עליי והאדם היחידי שלא הרים גבה היה כמובן אמא שלי.

 

1966. אמי פלמור התינוקת עם הוריה שושנה ואליעזר, בירושלים 1966. אמי פלמור התינוקת עם הוריה שושנה ואליעזר, בירושלים

 

"אמי היתה הצד הסקרן בבית, תאב החיים, הגשמי, בעוד אבי היה האינטלקטואל. כיוון שנרדפו בשל יהדותם, עם שלטון פשיסטי שהתחלף לנאצי שהתחלף בקומוניסטי, חיים במדינה יהודית לא היו מבחינתם דבר מובן מאליו. הקיטור היחידי של אבי על המדינה היה כשקיבל תשלום עודף מביטוח לאומי, ואמר: 'מה פתאום נותנים כסף למי שלא צריך כסף?'. אבי, שדובר 12 שפות, היה דיפלומט בשירות משרד החוץ. לכן בילדותי גדלתי בבלגיה ובנורבגיה, שם, כשהייתי בת 7, בכל סוף שבוע ביקרנו את אנשי המוסד מפרשת לילהאמר שישבו בכלא. הוריי סיפרו שכדי לא להפסיד את הקוקטיילים בבית הבאתי את הסיר (לפיפי) איתי וישבתי להקשיב. ינקתי בבית את המעורבות והמחויבות לייצוג המדינה, התפתחה אצלי תודעת הסברה, וכך גם אצל אחי יגאל, שהיה דובר משרד החוץ.

 

אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים. בת 51, אם לשניים, גרה במבשרת ציון אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים. בת 51, אם לשניים, גרה במבשרת ציון צילום: אוראל כהן

 

 

"כשחיינו בנורבגיה טיילנו בפיורד, אחי קרא ספר, ואני הורדתי בגדים וקפצתי למי הקרח. כל ילדותי אמי סיפרה את הסיפור הזה בגאווה: 'לא הסכמת לצאת עד שנהפכת כחולה בכל הגוף'. היא חיזקה את התעוזה שלי, ולעמידה בקור היה בעיניה ערך הישרדותי. כשהייתי קטנה אמא תמיד הזהירה: 'אל תחזרי מהגן ובית הספר עם בגדים נקיים' — היא רצתה שאשתולל, שאטפס על עצים, חיים פיזיים מלאים, שאהיה אדם מעז. הדעתנות שלי לא היתה תמיד קלה, למשל כשעזבתי את הבית בגיל 17 כשאמי לא אהבה את החבר שלי, אבל המוטיב של להיות אדון לגורלי חזק בדנ"א שלי. במובן מסוים, החינוך הזה הכין אותי לאפשרות של 'לשרוד לבד ביער'. הבנתי מאיפה זה בא כשאמא רואיינה לפרויקט שמתעד ניצולי שואה, היא סיפרה על מחנה הריכוז ותיארה בני זוג שלא היה להם כוח והתאבדו. שמעתי את זה רק בשנות השלושים לחיי, אבל זו המנטליות שבה גדלתי: אסור להיות מפונקים, עייפים וחולים, כי כאלה לא יכולים לשרוד.

 

"לאחרונה התחלתי ללמוד נהיגה על משאית. זה שיגעון ילדות, אבל כששואלים אותי למה אני עונה: 'שיהיה עוד מקצוע'. כנראה התשוקה לביטחון מקצועי לא נרגעה. ואמא שלי מקנאה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x